האירוע הסוגר את לוח השנה של עולם האמנות - יריד ארט באזל במיאמי ביץ׳ - בוטל כמו כל הירידים מאז פברואר. איך הגיעה מיאמי למעמד של מרכז אמנות מהחשובים בעולם ומה משמעות ביטול היריד? האוצרת תמי כץ-פרימן, שחיה במיאמי, חוותה את המהפך ומספרת בריאיון על שבוע באזל מאד חריג.
בשנת 2002 התקיימה במיאמי המהדורה הראשונה של יריד האמנות ארט באזל. כמו באזל, גם מיאמי לא היתה על מפת האמנות אבל כמו באזל יש בה פוטנציאל רכישה אדיר בגלל המבנה הדמוגרפי שלה, ובניגוד לבאזל, מזג האויר שם בחורף נפלא. וכך, נקבע דצמבר כמועד היריד. במהדורה הראשונה השתתפו בו 160 גלריות מ– 23 מדינות והגיעו 30,000 מבקרים. במהדורת 2019 של ארט באזל מיאמי ביץ׳ – הידוע בקיצור כ– ABMB— השתתפו גלריות מ-70 מדינות וביקרו בו 81.000 איש.
מעבר למספרים, קרה במיאמי דבר מדהים – היא הפכה למרכז אמנות עכשווי חשוב, שנפתחו בה גלריות איכותיות, מוזיאונים טובים ומיזמי אמנות חדשניים. כמות האספנים העשירים שנוהרים למאימי במטוסיהם הפרטיים לשבוע היריד הצדיקה הקמת שדה תעופה ייחודי. בנוסף ליריד המרכזי, שבוע ABMB מארח יותר מעשרים ירידי לווין, עשרות תערוכות ואירועי אמנות ברחבי העיר.
על הפיכתה של מיאמי מעיר מנונמנת, שאליה מגיעים פנסיונרים כדי לבלות את החורף, למרכז אמנות שוקק – סיפרה תמי כץ–פרימן בהרצאה במוזיאון תל–אביב, שקראה לה ״מבתולה לזונה – המהפך של מיאמי״. תמי חיה במיאמי לסירוגין מאז שנות התשעים וראתה במו עיניה את המהפך:
“כשהגעתי למיאמי ב-1994 פעלו בה רק שתי גלריות מקצועיות ורציניות לאמנות עכשווית. כיום אפשר למנות לפחות 15 גלריות מקצועיות פעילות לצד עוד עשרות אחרות. מרביתן מציגות תמהיל של אמנים מקומיים עם אמנים לאטיניים (הרבה קובנים) ואמנים מניו יורק ומלוס אנג'לס. אחד הדברים שמייחדים את מיאמי, הוא כמות חריגה של אספנים שהתנקזו לדרום פלורידה בגלל הקלות מס. עם השנים הם פתחו מוזיאונים פרטיים ובכך הנגישו את אוספיהם לקהל הרחב (חלקם עושים את זה בחינם.) כל האוספים הפרטיים מכינים את התצוגה שלהם כל שנה מחדש לקראת ארט באזל ומרימים תערוכות אצורות היטב שלא היו מביישות אף מוזיאון ציבורי. במידה רבה האוספים הפרטיים אפילו מתעלים על המוזיאונים, גם בהיקף וגם באיכות. זה גורם למוזיאונים לבדל את עצמם, להפיק יותר תערוכות ולהתמקד בתערוכות יחיד, מה שאוסף פרטי בדרך כלל לא עושה. בשבוע של היריד גם אספנים שטרם בנו מוזיאון פרטי – פותחים את בתיהם לקהל ה-VIP של באזל. כנראה שאספנות זה וירוס מדבק כי כמות האספנים במיאמי רק הולכת וגדלה מדי שנה. ב-17 השנים האחרונות עשרות אמנים עברו להתגורר במיאמי וכמעט כל שנה נפתח לקהל אוסף פרטי חדש”.
המהפך
זה לא קרה ביום אחד אבל אחת מנקודות הציון המשמעותית בדרך למעצמה אמנותית היתה הגעתם של בני הזוג דון ומרה רובל לעיר. הרובלים הם בין האספנים המשפיעים בארצות הברית. הם גרו בניו יורק עד שנות התשעים וחיפשו שטח איחסון במחיר סביר עבור האוסף המתפתח שלהם. כמו שמספרת תמי כץ–פרימן, חברה קרובה של בני הזוג, ״במחיר של דירת חדר בניו יורק הם רכשו מחסן ענק ברובע ווינווד במיאמי, שהיה שייך למשטרת מיאמי לאחסון של סמים, נשק וסחורות גנובות. לשם העבירו את כל האוסף שהיה מאוחסן בניו יורק״. לימים הפכו אותו לחלל תצוגה פתוח לציבור – בין האספנים הפרטיים הראשונים בארצות הברית שחשפו את האוסף שלהם לציבור. ב– 2019 האוסף עבר למבנה חדש בגודל עצום של 10,000 מ״ר. הפעם, בשכונת אלפאטה, שבזכותם גם היא הופכת מוקד אטרקטיבי למיזמי אמנות. מול המוזיאון של הרובלים עומד להיפתח Superblue – מיזם חדשני של גלריה פייס – אחת הגלריות הנחשבות בעולם. החלל החדש יוקדש כולו לאמנות אימרסיבית חווייתית.
תרומתם של הרובלים לסצינת האמנות של מיאמי היא רחבה ולדברי כץ–פרימן ״מרה רובל היתה אינסטרומנטלית ביותר גם בהבאת ארט באזל למיאמי. היא ידעה שהם בודקים את השטח בשיקגו ובניו יורק והצליחה לשכנע את מקבלי ההחלטות שמיאמי היא כמו שוויץ: בדיוק באמצע בין צפון אמריקה לדרומה, עם וייב שונה לחלוטין מכל מקום אחר בארצות הברית״.
אפקט באזל
בעשור האחרון אנחנו רואים את האפקט של ירידים מרכזים על הערים בהן הם מתקיימים. ארט באזל כמו יריד Frieze והארמורי שואו בניו יורק מושכים ירידים נוספים ואירועי אמנות שמתכווננים לשבוע היריד. אם כבר האספנים מגיעים לעיר, שיהיה להם הרבה לראות. כך קרה גם במיאמי. השבוע הראשון של דצמבר הפך לחגיגה בלתי נגמרת של פתיחות תערוכות, מסיבות וסיורים. ״הייתי יוצאת מהבית בתשע בבוקר ולא חוזרת עד חצות״, כך תמי כץ–פרימן מתרפקת על מה שהיה ואולי לא יחזור, אך עם זאת מודה שיש הקלה עצומה בהאטה ובצמצום האירועים השנה.
ביטול יריד ABMB השנה מבטל עוד כ– 25 ירידי לוויין שלא יתקיימו גם הם. עשרות אלפי המבקרים שמגיעים לעיר כדי לצרוך אמנות בשבוע זה לא הגיעו ובכך נפגעת גם הכלכלה של מיאמי, בסדר גודל של 16 מיליון דולר. מוזיאונים וגלריות עירוניים נפגעים גם הם, בנוסף לפגיעה של הקורונה במהלך השנה. יחד עם זאת, ביטול האירועים הגדולים מגביר את תשומת הלב לפעילות המקומית שהתפשטה לרחובות ולאירועי פופ–אפ בחנויות ובבתי מלון. המוזיאונים פתחו תערוכות משובחות וביניהם מוזיאון ה– MOCA, ICA ומוזיאון פרז PAMM.
מבחר אירועים מנצלים את הייחוד של מיאמי כעיר חוף תיירותית. הנה שתי דוגמאות:
האירוע No Vacancy, למשל, מתקיים בתוך בתי מלון נחשבים במיאמי ביץ׳ שנותרו השנה ללא תפוסה בגלל המגפה. עשרה אמנים נבחרים קיבלו מענק של $10,000 כדי לבצע עבודות לחללים הזמניים. זוהי תחרות המעניקה פרסים בשווי 25,000$.
המלונות שנבחרו נמצאים בסמיכות זה לזה ומאפשרים מסלול הליכה נוח למבקרים.
על חוף הים של מלון פאינה היוקרתי מתקיים מיצב של האמן הקובני אלכסנדר אראצ׳אה שהוזמן על ידי קבוצת פאינה – עוד מיזם תרבותי/תיירותי ייחודי למיאמי. אלן פאינה, יהודי ממוצא ארגנטינאי בשיתוף עם אוליגרך רוסי בנו מתחם שלם של מגורים, בית מלון ו"פורום" לאירועים (שתכנן האדריכל רם קולהאס) ממש על חוף הים. העבודה, בצבעי המיתוג של פאינה – אדום ולבן, שתוכננה ספציפית למקום, עשויה ממגבות על מדפים הבנויים בצורה של רוטונדה. היצירה חולם עם אריות נוצרה בהשראת יצירתו הספרותית המכוננת של ארנסט המינגווי, "הזקן והים". היצירה המונומנטלית שואפת לשמש אנדרטה חיה לכוחה העצום של רוח האדם. באמצעות המגבות המקופלות הוא משחזר משפטים מהספר: "עכשיו אין זמן לחשוב על מה שאין לך. תחשוב מה אתה יכול לעשות עם מה שיש", "אדם יכול להיהרס אבל לא להביס”.
שבוע אמנות עצוב ועתיר סתירות
בשיחה עם תמי כץ–פרימן על שבוע ABMB ללא היריד, היא מתארת סיטואציה עגומה שהציפה שורה של מצבים הזויים שבולטים במיוחד עקב המצב הקיצוני שבו אנו מצויים (בפלורידה ממדי המגפה עצומים, אתמול מתו יותר אנשים מאלה שניספו ב– 9/11):
"הפרדוקס הכי גדול הוא שמרכז הירידים האלגנטי המחודש של מיאמי, המארח מדי שנה את היריד המרכזי הפך כעת למעין בית חולים שדה שמתבצעות בו בדיקות קורונה מהירות."
"ישנו כמובן העניין של האקסקלוסיביות. בדרך כלל כבר מסוף נובמבר מתחילות להגיע ההזמנות לאירועי VIP אקסלוסיביים ויש דרגות שונות גם למעמד של VIP . איך שומרים על אקסקלוסיביות בימי המגפה כשכל האירועים מתקיימים בגרסת אונליין כולל הצפייה בחללי היריד המקוון (OVR)? הכמות העצומה של ההזמנות בתיבת המייל שלי שעולה על גדותיה מתעתעת ויוצרת אשליה של ימים רגילים, אבל מה המשמעות של אקסקלוסיביות אם בסוף את יושבת לבד מול המחשב?"
"מושג מתעתע נוסף שחוזר השנה בגרסאות שונות ומגוונות הוא ה"היברידיות". גלריה צווירנר למשל, מציגה בסניף הניו יורקי שלה את העבודות שמוצגות בחללי התצוגה המקוונים של היריד במיאמי ובנוסף הם עושים סטרימינג לייב של התערוכה.
אחת התופעות החיוביות שהולידה המגפה השנה היא ריבוי שיתופי הפעולה בין המוסדות השונים בעיר. כמעט כל יריד חבר למוזיאון או שניים ליצירת תוכנית משותפת, בין אם זה בא לידי ביטוי בפאנל בזום או באינספור אירועי אונליין אחרים.."
"בימים כתיקונם הירידים מפוזרים ברחבי העיר, כאשר הפיזור מייצר שלל אירועים סביב כל יריד. השריד היחידי של ארט באזל השנה הוא יריד "דיזיין מיאמי" – יריד של גלריות לעיצוב שהשנה מתקיים במהדורה מצומצמת עם עשר גרליות בלבד בדיזיין דיסטריקט. . זהו איזור מעוצב למשעי שעיקרו חנויות אופנה ועיצוב יוקרתיות שרבות מהן נסגרו בשל המגפה. תושיה ומחשבה יצירתית של קרייג רובינס, הבעלים של האזור והאוצרת שלו קלייר ברוקל, הביאה לכך שחללים רבים הושכרו במהלך השנה למיזמי פופ–אפ אמנותיים, החל מחללי סטודיו מרווחים לאמנים ולאוצרים שהקימו שם תערוכות ועד גלריות יוקרתיות מניו יורק כמו סלון 94 וג׳פרי דייטש, שהתנחלו בחללים מהודרים לימי היריד.
אחת התוצאות המשעשעות –של המצב הזה היא שימוש חדש ומקורי בחדרי מדידה – כמו למשל פסל של קלדר בחדר מדידה.
יצירתיות ותושיה מורגשות גם באופן שבו כל יריד ניסה להמציא את עצמו מחדש בגרסת האונליין שלו. למשל, הגלריות המשתתפות ביריד NADA מציגות את העבודות המוצעות ביריד המקוון גם בגלריה הפיסית שלהן. או יריד SCOPE למשל, בחר לייחד את עצמו השנה דווקא עם המושג הטרנדי immersive. איך אפשר להעביר חוויה טוטלית של גירוי חושים כשאת מול המחשב?
האם לדעתך עוד נחזור לירידים של טרום קורונה?
״יריד זה פורמט מאד מתסכל וזה בטח לא הפורמט המועדף עלי לצפייה באמנות, כך שבמידה רבה אני חווה הקלה גדולה על כך שנחסכה ממני ההתרוצצות המייגעת הזו השנה. . אבל בשבוע הזה במיאמי יש משהו שהוא מעבר לאסופה של ירידים: יש וויב, יש אנרגיה יצירתית ותחושה של שפע ואקשן וזה כמובן חסר מאד השנה. האשלייה של פעם בשנה שאנחנו מרכז עולם האמנות וכולם מגיעים אלינו – התפוגגה.
אתמול, לראשונה מאז חודש מרץ, החלפתי את בגדי היוגה הנוחים בבגדי יציאה חגיגיים והלכתי לכמה פתיחות ואירועי פרפורמנס של אמנים מקומיים, אבל בסופו של הערב, באחת הגלריות נתקפתי התקף חרדה קל מכמות האנשים שהיתה סביבי, למרות שכולם היו עם מסכות. אני מתגעגעת לימים שבהם לא פחדנו מבני אדם.. המגפה פגעה בצורך הבסיסי שלנו לחיברות ובכך היא משתקת את החלק הזה של המהות האנושית. אין לי מושג אם נחזור לירידים של טרום הקורונה, כי יכול להיות שמבחינה עסקית זה דווקא ישתלם למארגני היריד ולגלריות לבצע עסקאות אונליין, אבל אני, כמו רוב האנושות כרגע, מחכה בקוצר רוח לחיסון״.
קרדיט לתמונה בראש הפוסט: ‘Dreaming with Lions’ by Alexandre Arrechea – a monumental site-specific installation for Miami Art Week 2020 – shot by Oriol Tarridas for Faena Art
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
תודה רבה דבי. הפוסטים שלך תמיד מרעננים ומביאים מידע מעניין ומעורר מחשבה.
תודה לך דבי על סקירה מאלפת ומעניינת ביותר , שמשאירה גם חומר למחשבה על העתיד