"רישום הוא עדות אוטוביוגרפית לגילוי של אירוע – פיזי, של זיכרון או מדומיין” (ג'ון ברגר)
היום כבר אין צורך להגן על זכותו של הרישום לעמוד כיצירה בפני עצמה ולא כמתווה לציור. יש שיאמרו שהראשוניות של הקו היא החושפנית ביותר וגם החשופה ביותר ובשל כך – היא האמת. אך מהי אמת זו? הרי אין כמעט קוים בטבע. אנו מתרגמים קו כמפגש בין שני גופים או כגבול בין גוף לחלל. רישום של עץ אינו באמת עץ ואפילו לא התרשמות של עץ אלא עיבוד קוגניטיבי ומיכאני העובר דרך העין אל המוח ואז אל היד. התוצאה תהיה תלוייה בסופו של דבר במיומנות הפיזית של האמן. המופלא במיומנות זו הוא שיש לה אופי של כתב יד – ממש כמו שפה. לאופן הלחיצה וסוג הקו יש הכוח לעורר רגש ואכן, אנו אומרים "קו רגיש" או "רגישות של קו" ובעצם מתכוונים לסוג של רגישות שעוברת מהאמן אל הצופה באמצעות הקו. אין כמו הקו כדי לשמש ראי לנפשו של האמן ולכן הוא כה מרגש ומשכנע. הקו הוא בלתי אמצעי. הוא עירום ונקי ממניפולציות.
בתל-אביב כעת מוצגות שתי תערוכות רישום שונות בתכלית. ״קו אם״ – סיגל צברי בגלריה גורדון ו״קין״ – מורן קליגר בגלריה נגא. שתי תערוכות אלה מציגות קצוות מנוגדים של מדיום הרישום, מדיום שתמיד התחברתי אליו מאד, והוא מרגש אותי לא פעם יותר מציור, בזכות האותנטיות שהוא מקרין.
רישום לוחש
פגשתי לשיחה את סיגל צברי, המציגה כעת תערוכת רישומים בגלריה גורדון. ״תערוכה לוחשת״, כפי שהיא קוראת לה. בעולם שבו יש כל כך הרבה רעש, שגם את הצעקות אף אחד לא מצליח לשמוע, איך אנחנו מתייחסים לאמנות כה עדינה עד כדי לחישה?
ביקור בתערוכה של צברי מלווה בתחושה מדיטטיבית כמעט, והעדינות של האמנית, המועברת ישירות לרישומים שלה, מועברת גם לצופה.
״היום אני הרבה פחות מבוהלת מההשתנות והשלמתי איתו. אני מרגישה שבמפגש שלי עם הטבע יש התמסרות וחיבור לא מילולי שיש בי צמא אליו. אני לא מנסה לייצר תוצאה אלא תהליך.״
אני מכירה את סיגל מעל 20 שנה. היא באה מבית המדרש של ישראל הרשברג, אסכולה קפדנית ומקצועית מאד, שיצאו ממנה אמנים נפלאים כמו ארם גרשוני, דוד ניפו, אלדר פרבר, גיל הלר ועוד. הקו המנחה את הסדנא לציור ורישום של הרשברג מבוסס על ציור מתוך התבוננות ובמצב הקיצון שלה – של נאמנות מדוייקת למציאות.
סיגל צברי לקחה זאת למקום אבסולוטי וכך נחרטה בזכרוני שיחה שקיימנו בסטודיו שבביתה לפני כעשרים שנה. היא ציירה אז שיח של תירס, שגדל אצלה במרפסת והיתה טרודה מכך שלא תספיק לצייר את התירס לפני שהוא ייבול ואז תצטרך להמתין שנה שלמה עד שישוב, או לשתול שיח חדש, שייראה, מן הסתם, אחר לגמרי. לא הבנתי למה היא לא יכולה להשלים מהזיכרון או סתם לדמיין איך זה נראה, שלא לדבר על היעזרות בצילום, הס למהזכיר…
רישום זועק
התערוכה של מורן קליגר בגלריה נגא (אוצרת: סאלי הפטל נוה), מורכבת מעבודות ענק על הסקאלה בין שחור ללבן. נקודת המוצא שלה היא דווקא מסיפורים מדומיינים שמקור ההשראה שלהם יכול להיות סיפורי התנ״ך (כמו במקרה של תערוכה זה, העוסקת בסיפור של קין והבל), כמו גם מסיפורי עם, אגדות ילדים ומיתולוגיות. הדמויות של קליגר נדמות כלקוחות מארץ יצורי הפרא – פנטזיות מלאות דימיון, המעוררות תחושה של אי שקט ואיום מתקרב. סיפור הרצח של הבל על ידי אחיו קין עורר את דימיונה של קליגר, דווקא מיעוט הפרטים של הסיפור התנ״כי איפשר לה לפתח סיפור משלה.
"הסיפור של קין והבל מגלם בתוכו אחדות של ניגודים. כלומר, כל הכוחות המנווטים את המין האנושי מוטמעים בסיפור אחד: אור וחושך, טוב ורע השלמה ונקמה."
שיטת העבודה של קליגר ארוכה וסיזיפית ומורכבת מטכניקה שהיא המציאה, הכוללת
צביעת גליונות נייר בצבע שחור סמיך – דיו על בסיס שמן, חיבורם ליריעה אחת גדולה המונחת על גבי הנייר הלבן. הם מתפקדים כנייר קופי שתפקידו להעביר את קווי המתאר של הדמויות. הכתמים שנוצרו על העבודות הם תוצר של הישענותה על העבודה עם היד / הרגל (היא עובדת על הרצפה) יש מקומות שממש ניתן לזהות אברי גוף. לאחר השלב הזה היא עובדת על הדמויות עצמן, העופות והנחשים – וממלאה את הכל בטקסטורות בעט מאוד מאוד דק – תהליך עמלני שדורש סבלנות וזמן. אולי, בדומה לעבודה הרפטטיבית של יאיוי קוסאמה, חוויית היצירה הופכת מדיטטיבית, כמעט דתית.
״רציתי להעניק לרישומים עומק ותחושה של דחיסות. כשחשבתי על הנושא ועל התערוכה דמיינתי סוג של קבר או קריפטה, כמו ציורי קיר.״
לסיכום
אנחנו נמצאים בעידן הטכנולוגי ואין כמעט איזור בחיים שלנו שאינו מנוהל על ידי מכשיר כלשהו. כמה זה מרענן להתנתק מהטכנולוגיה ולהתמסר למדיום אמנותי שכמעט ולא השתנה זה מאות בשנים.
שתי התערוכות שסקרתי כאן שונות מאד אחת מהשניה וגישת האמניות, סיגל צברי ומורן קליגר כמעט מנוגדות. סיגל נאמנה למה שעיניה רואות בעוד מורן ממציאה דימויים. סיגל תסיים עבודה כשהחיה תזוז ממקומה. מורן תעבוד על כל דמות שעות וימים בעבודה סיזיפית של ממש. קלילות הקו של סיגל לעומת דחיסות העבודה של מורן – ניגודים מרתקים במדיום שמצליח לשמור על רלוונטיות גם בעידן הדיגיטלי.
שתי אמניות נפלאות. השיחה עם סיגל צברי מרתקת על גבול המהפנטת. הקשבתי לה ופשוט חגגתי. שאפו גדול!!
איזה כיף לקרוא. תודה נאוה
its a fascinating encounter with a most talented artist.very personal,very honest,i am impressed from the work I managed to see and the intrevuet.thanks David mouchtar Samorai
Thank you David
הי דבי, מעשיר כתמיד.
רוצה לנדב הגדרה לרישום:הרישום הוא הנסיך של הציור.
הראיון עם סיגל צברי ריתק אותי. כל כך מעניין להקשיב לה. בהחלט יש מה ללמוד ממנה. נהנתי מאד ומודה לך.
הי זיוה אני מסכימה! גם אותי היא מרתקת.
היי דבי,
קיים ערך מוסף גדול לראיונות שאת מקיימת עם אומנים, אוצרים ואנשי אומנות בכלל.נהניתי!
תודה איילה אני שמחה מאד לשמוע שכך את מרגישה.
שלום דבי , אהבתי מאד את השיחה עם סיגל צברי וכן את צורת עבודתה "נאמנה למה שעיניה רואות"
תודה לך
הי עדנה תודה! אני שמחה שנהנית.
יופי של ראיון – השאלות נובעות מתוך הרישום עצמו וממקדות את תשומת הלב בנקודות נכונות.
תודה תמר
את התערוכה של צברי זכיתי לראות, מאד הערכתי את העדינות והקפדנות וגם את האסטטיקה. פשוט רישומים יפים. מקווה שאפשר לבקר בנגא גם ללא סופש גלריות. תודה דבי.
תודה פזית
הכתבה על הרישום נגעה בי, המשפט החותך על המעבר מן העיבוד המוחי אל היד, הוא מלחמת קיום של הרושם שמתפלל שהיד תהיה שלוחה ישירה של העין, ללא עיבוד מוחי. סיגל צברי היא תופעה ייחודית בעולם האמנות.
הכתבות שלך, דבי רגישות ותודה עליהן
תודה סו