התערוכה המרכזית בביאנלה ה– 59 בוונציה, באוצרותה של צ׳צ׳יליה אלמני עושה כבוד לנשים אמניות ובניגוד למה שהורגלנו במהדורות קודמות, תערוכה זו מחברת את העבר עם ההווה מתוך כבוד רב לזרעים שהולידו את האמנות העכשווית. מעבר לקפסולות היסטוריות שמציגות אמניות (לרוב) שכבר אינן איתנו, אלמני עושה כבוד מיוחד לשתי אמניות ותיקות – ברברה קרוגר ופאולה רגו.
השבוע התבשרנו על מותה של רגו, בגיל 87. החלל שהוקדש לה בביאנלה הוא ללא ספק אחד המרשימים והדרמטיים בתערוכה כולה.
פאולה רגו נולדה בליסבון ב-1935, תחת משטרו של הרודן אנטוניו דה אוליביירה סלזאר. החברה הפורטוגלית הייתה דכאנית כלפי נשים (הן לא קיבלו את זכות הבחירה עד 1976) ולמרות שגדלה במשפחה בעלת אמצעים, ליבה היה תמיד מכוון לאי צדק כלפי נשים במעמדות פחות פריבילגיות משלה. בקריירה שנפרשה על פני כמעט שמונה עשורים, רגו חקרה את המורכבות של יחסי אנוש תוך רגישות למערכות אישיות ופוליטיות של כוח ושליטה. היא נחשבה לאמנית פמיניסטית שפעלה רבות (ובהצלחה) לטובת לגליזציה של הפלות בפורטוגל ב-2009.
בגיל 16 עברה לגור עם משפחתה בלונדון, שם חיה עד מותה השבוע. היא מוכרת כאמנית בריטית ואף זכתה בתואר אבירות מהמלכה ומצד שני הפורטוגלים מתגאים בה כאמנית לאומית וב– 2009 אף נפתח בארץ הולדתה מוזיאון פאולה רגו.
אמנות הסיפור
רגו היתה מספרת סיפורים, גם בשנים בהן האמנות הלכה והצטמצמה לכדי רעיון בלבד – במחצית השניה של המאה העשרים. אפשר לומר שבשנות השמונים, כשהאמנות המושגית היתה בשיאה היא החזירה את הציור הפיגורטיבי לתשומת הלב. היא התבססה על פרטים מתוך חייה יוצאי הדופן, כמו גם על פוליטיקה ותולדות האמנות, ספרות, אגדות עם, מיתוסים ואגדות. פאולה רגו מגישה לצופה דרמות ציוריות, בהם רב הנסתר על הגלוי, מה שהופך את עבודותיה לעוצמתיות ומטרידות עוד יותר. היא לא מסייעת לצופה להבין את הסיפור מאחורי הדימוי ולמרות זאת, לא ניתן להישאר אדישים לציוריה. יש בהם תשוקה, פחד, אכזריות, מיניות ואלימות.
בעבודתה הבוגרת של שנות ה-90 וה-2000, ריגו משלבת אזכורים לאגדות פורטוגזיות, נסיכות דיסני והסאטירה הנושכת של פרנסיסקו גויה והונורה דאומייר עם אלמנטים אוטוביוגרפיים.
חטא הגרגרנות
בסדרה האחרונה שלה Seven Deadly Sins (2019), ריגו מחדשת את העניין שלה ביצירת בובות בד, ומרחיבה את העניין שלה גם לתלת ממד. זה היה כיוון חדש עבור רגו, שבמשך עשרות שנים הבובות שיצרה שימשו רק כאביזרים לציוריה, אך מעולם לא הוצגו כיצירות עצמאיות.
המיצב הפיסולי המוצג בביאנלה מתייחס לחטא הגרגרנות, נושא רגיש אצל רגו, כפי שהיא סיפרה בראיון: ״בבית הספר אכלתי את שאריות הפודינג של כולם והעליתי כל כך הרבה במשקל שאמא שלי לא זיהתה אותי. בסלייד (בית ספר לאמנות) הייתי קונה חבילה משפחתית של גלידה ואוכלת את כולה. אני אוהבת גלידה״.
ההצלחה הגיעה מאוחר יחסית עבור פאולה רגו, בת דורם של דיויד הוקני ופרנק אאורבך, היא החלה להציג רק בשנות השמונים אך מאז קרנה רק המשיך לעלות וכיום, ההערכה אליה כאמנית פורצת דרך – חובקת עולם. המורשת האמנותית שהיא השאירה לעולם לא תסולא בפז.
המפגש הראשון שלי עם עבודתה של פאולה רגו היתה בתערוכה שהוצגה בטייט בלונדון ב– 2004. במיוחד זכור לי הציור לעיל – הריקוד, שכמו מסכם את כל הכתוב לעיל. זה ציור ענק – בערך שני מטר על שלושה, שממש נשאר חקוק בזכרוני. הסצינה הזו, של ריקודים לאור הירח, סיטואציה שמחה כביכול, אפופה אוירה של מיסתורין ואי נוחות. כמו בכל עבודותיה, גם כאן יש תחושה של מתח שקשור במערכות יחסים ובציור זה אפשר לדמיין מגוון של דרמות אנושיות, שרגו כה אהבה ליצור. חבל שהיא לא תמשיך ביצירתה.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
תודה על סקירה מעניינת וחשיפה לאמנית שלא הכרתי עד כה.
מעניין לקרוא את מה שכתבת, נזכרת בתחושה הקשה שמעוררים הציורים של רגו שריאנו איתך ביחד בביאנלה
פוסט מאד מעניין.
לא הכרתי את הציירת וזה פתח עבורי ללמוד אמנית חדשה ומרתקת.
באוקטובר אהיה בביאנלה ואראה מקרוב את עבודותיה. תודה
שמעתי בצער על מותה של הציירת פאולה רגו. התחלתי לאהוב את ציוריה מאז ראיתי את הסרט עליה "פאולה רגו סודות וסיפורים" שביים בנה ניק וילינג בדוק אביב, ומאז התחלתי להתעניין בציוריה. אני שומרת מה מציוריה אצלי במחשב כדי שאוכל להסתכל בהם מתי שארצה.
הציורים שלה הם לא מה שנקרא "יפים". הם מלאי אופי, אפילו לפעמים קשים לצפייה בגלל המטרידים שהיא מעלה.
תודה על הפוסט המעניין עליה.