על חפצים וסיפורים – עוד תערוכות מומלצות

היחסים בין אנשים לחפצים מורכבים ומרתקים. אובייקטים מעשי ידי אדם נשארים בעולם הרבה אחרינו ומספקים עדות לאורחות חיים ולתרבויות שונות במהלך ההיסטוריה. הפופולריות של מוסדות כמו המוזיאון הבריטי, המטרופוליטן, מוזיאון האקרופוליס וגם מוזיאון ישראל מעידים על העניין האנושי בתרבות חומרית של תקופות אחרות. מוזיאוני העיצוב השונים מעידים גם על העניין שלנו באובייקטים של התקופה שלנו וזה אך טבעי. הרי היחסים שלנו עם העולם סביבנו באים לידי ביטוי גם באמצעות חפצים ובמיוחד אלו שאנו בוחרים לנכסשהופכים לחלק מהזהות שלנו ולמעשה, הרחבה של האני שלנו. אנחנו מצמידים לחפצים שלנו ערך רגשי, לעיתים הרבה מעבר לערך האמיתי שלהם.

כל פריט בחיינו עומד בפני עצמו אבל משהו קסום מתרחש כאשר מאגדים חפצים יחדאז הם הופכים לאוסף, שלרוב, השלם הינו יותר מסך חלקיו. אוסף מספר סיפור אבל, למעשה,  הוא יכול לספר הרבה סיפוריםהשאלה איך אנחנו מחברים בין פריטים שונים. אני רוצה להתייחס לנושא המרתק של סיפורי חפצים המאוגדים בכמה תערוכות המוצגות עכשיו בשני מוזיאוניםמוזיאון העיצוב בחולון ומוזיאון ארץ ישראל בתלאביב

מוזיאון העיצוב חולון ״קופסא שחורה״ צילום: דבי לוזיה

מוזיאון העיצוב בחולון

שתי תערוכות המתקיימות עתה במוזיאון העיצוב בחולון מתייחסות לחפצים בשתי קטגוריות: חפצים שנמצאים באוסף המוזיאוןשיש להם ערך בעל משמעות עבור המוזיאון והם תורמים לסיפור שהוא מספר. התערוכה השניה, עוסקת בחפצים מתוך נקודת מוצא מנוגדת לחלוטיןפריטים שהושלכו לפח ונמצאו במטמנה הראשונה של תלאביבבמקווה ישראל.

קופסא שחורה

חפצים יכולים לספר המון סיפוריםתלוי בהקשר שבו הם מוצגים. זהו הנושא של התערוכה ״קופסא שחורה״, שמוצגת בשתי קומות המוזיאון. הגלריה התחתונה עוסקת במנגנוני השימור והקטלוג הפועלים במוזיאון והחפצים בה מחולקים לקבוצות על פי היררכיה די דומה למה שאנחנו מכיריםהשקופים בתחתית והאליטה בשפיץ. למרות התצוגה היפה והמושקעת, לא יכולתי להשתחרר מתחושה של אילוץ בקונספט. הגלריה העליונה עוסקת בהתפתחות מערכת היחסים שבין האדם לחפץהחל במפגש הראשון עם חומר הגלם, דרך אובייקטים שהם ״קופסאות שחורות״אובייקטים המורכבים ממספר חפצים בעלי תפקיד ותכלית משלהם. כאן התצוגה מחולקת לשש קטגוריות החל מהמפגש הראשוני עם הטבע (כמו אבן צור ששימשה את האדם הקדמון), שבהמשך מסתעף, מתהדק והופך מורכב יותר ויותר עד ליצירת חפצים בעלי מוח ואינטליגנציה. מאד מעניין.

הצבה מתוך התערוכה ״הבור״ צילום: שחר פליישמן:

הבורחפצים שעלו מבטן האדמה

מה שהפך את הביקור שלי לחוויה של ממש היא דווקא תערוכה קטנה באוצרותם של אביחי מזרחי וניל ננר, שמוצגת בפרוזדור ההיקפי של המוזיאון. הבור היא תערוכה שעוסקת בחפצים מושלכים, או שרידיהם. גם מה שאנחנו משליכים מעיד עלינו כתרבות. האשפה שלנו מורכבת מאובייקטים חסרי ערך: או שאיבדו את ערכם, או שמעולם לא היה להם ערך בפני עצמם (כמו אריזות של אובייקטים בעלי ערך). בראי ההיסטוריה ניתן ללמוד הרבה על תרבות דרך הזבל שלה. זו תמצית הפרוייקט של תערוכה זו, שמציגה אובייקטים שנחפרו במטמנה הראשונה של העיר תלאביב שנמצאת בתוך שטח מקווה ישראל. שם נחפר בור בקוטר ובעומק 2 מ״ר ובמהלך ארבע שנים התבצעה חפירה ארכיאולוגית לכל דבר בהשתתפות האנתרופולוגית פרופ׳ תמר אלאור, הארכיאולוג ד״ר אסף נתיב , ההיסטוריון  ד״ר ירון בלסלב והאספן ארבל לוי.

המטמנה נחפרה ב– 1926 והיתה בשימוש עד קום המדינה. זו תקופה שלא נעשה בה שימוש באריזות פלסטיק אלא בעיקר בזכוכיות (ראו התמונה בראש הפוסט). מצאתי עניין רב בהצבות של סצינות מדומיינות של פריטים שנחפרוכמו בתמונה לעיל, שנראית לי מעין מסיבת תה. בשיחה שערכתי עם פרופתמר אלאור, היא מתבטאת באופן פואטי, כמעט אנושי על הממצאים: ״החפצים שואפים להיפטר מהזהות התרבותית שלהם. ככל שהזמן עובר, כך הם מאבדים את זהותם.״ממש כמו בני האדם. יש להניח שככל שהזמן יעבור, יהיה קשה יותר לזהות את החפצים בגלל פירוק החומר.

מה הפתיע אותך?
״כמה המון דברים יוצאים מבור של 2x2x2מ׳. כשחופרים באשפה הכל זה ממצאים: חנוכיה, סביבון, שלטים, כלי עבודה, פסלונים. עניין אותנו איך חיו החפצים מתחת לאדמה בערבוביה שם ללא התערבות אנושית. בשלב מסוים התסכלנו על הצברעל החיבורים בין עצמות לזכוכית ועצים והמסקנה היא שהחפצים שוחקים אלה את אלה יחד עם החול והמים ומה שנוצר זה אדמה חדשהאנתרופוגניתשכבת קרקע מעשה ידי אדם. לא עוד שכבה של היקום אלא קרום שיש בו חלקים זערוריים של חומר אורגני וחומר מעשה ידי אדם. דוגמה מובהקת של חיבור חדש היא ממצא שכינינו אותו ״הגולגולת״, שנוצר על ידי חיבור אקראי של חומרים״.

חלק מעניין בקטגוריית החפצים חסרי הערך הוא המהלך של החזרת ערכם. אנחנו נתקלים בזה לא מעט בשווקי פשפשיםכיצד דברים חוזרים לאופנה ובכך לשוק. תורמים לכך לא מעט האספנים של חפצי עבר. גם זה בא לידי ביטוי בתערוכה. השבת הסיפור יכולה להשיב ערך כלכלי גם לדברים שהושלכו.

הביאנלה לעיצוב ולאמנויות במוזיאון ארץ ישראל

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל

על פני שלושה ביתנים ושתי גלריות במוזיאון ארץ ישראל, מתקיימת לראשונה ביאנלה משולבת של תחומי האומנות המוצגים באופן קבוע במוזיאון: קרמיקה, זכוכית, טקסטיל וניירכולם מתאחדים יחד כדי לספר על מצב הקראפט בישראל בנקודת הזמן העכשווית. זהו התגשמות חזונה של דבי הרשמן, סמנכ״לית המוזיאון, שהרגישה, בצדק, שלא נכון להמשיך לקיים ביאנלות נפרדות לכל תחום. שאיפתה היתה לפרוץ את גבולות החומר וזה מאד תואם את הצייטגייסט של המאה ה– 21, שמאופיין בטשטוש גבולות בין תחומים רבים בחיינו. כדי לממש את החזון גוייסו חמישה אוצרים שעשו עבודה יוצאת מן הכלל: הנריאטה אלעזר ברונו, יובל סער, מרב רהט וליאורה רוזין

זה היה אמור להיות האירוע התרבותי של 2020, אבל כמו שאנחנו יודעים, רוב השנה המוזיאונים היו סגורים. הביאנלה, שהיתה אמורה להסתיים בדצמבר הוארכה עד סוף מאי וכך הגענו לשבוע האחרון בהחלט לצפות בה ומי שטרם עשה זאת כדאי מאד לא להחמיצה. בביאנלה ישנם ביתנים המוקדשים אך ורק לעבודות של משתתפי הביאנלה וביתנים בהם העבודות שנבחרו משולבות בתוך תצוגת הקבע, החלטה שמולידה חיבורים יפהפיים ומעוררי מחשבה. קצרה היריעה מכדי לפרט את כל העבודות המשובחות. בחרתי שלוש עבודות חזקות במיוחד:

פסי גירש, מוזולאום צילום: דבי לוזיה

פסי גירשמוזולאום

המיצב של פסי גירש מתחבר לנושא של אובייקטים מושלכים מהסוג שאיבד את ערכו. המיצב מורכב כולו מכרכים של האנציקלופדיה העברית, זו שבעבר, כדברי הפרסומת: ״שום ספריה ביתית אינה שלמה בלעדיה״. פריט חובה, על כל 32 כרכיה, בכל בית ישראלי שמכבד את עצמועתה מושלך לרחובות כאבן שאין לה הופכין. גירש השתמשה בדוגמת הכריכה כדי לייצר דוגמה של ריצוף, כשהקיר חושף את דפי הכרכים. ביניהם שזורים חוטים של ציציות ובין הכרכים על הרצפה צומחים צמחי בר, המסמלים את התרבות העזובה.

הילה עמרם, Sweet rose

הילה עמרם – Sweet Rose

המיצב של הילה עמרם שתול בתוך ויטרינה של כלי קיבול איסלאמיים, שהכילו לרוב מי ורדים שהיו בשימוש טקסי. היא שמה בויטרינה ג׳ריקנים המכילים נוזל ניקוי ורוד בריח ורדים וכדורי פלסטיק ורודים. כלי הזכוכית העדינים, המיוצרים ידנית, פוגשים את הפלסטיק הגס והמכוער. זוהי ביקורת צרכנית אבל גם התערבות מעוררת מחשבה על הסיפורים שתצוגות ויטרינה מספרות וכיצד ניתן לשנותם.

דפנה שרתיאל " צוק ענן עמוד איתן "

דפנה שרתיאל – צוק ענן, עמוד איתן (השיבוש מכוון)

לסיום, עבודה רלבנטית מתמידיצירות פסיפס של דימויי מלחמה המצולמים מתוך מסך הטלויזיה במהלך מבצעי עמוד ענן וצוק איתן. שרתיאל מפרקת את הדימויים לפיקסלים ובונה אותם באמצעות אבני זכוכית בצבעי כחול לבן. העובדה שדימויים כאלה בדיוק נראו על מסכינו בימים האחרונים מעלה מחשבות על הסיפורים שחוזרים על עצמם שוב ושוב וכך לא משנה אם זה עמוד ענן או עמוד איתן, או כל שם אחר – אין חדש תחת השמש. 

רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה

עוד לא רשומים לקבל עידכונים
שבועיים במייל? כדאי!

כתיבת תגובה