תערוכות שכדאי לראות

מודה שאני מתקשה לחזור להסתובב בתערוכות מאז חידוש הפעילות האמנותית ולכן יש תערוכות רבות שאני מפספסת. מה שכן ראיתי ואהבתי אני שמחה לשתף אז הנה סקירה של שלוש תערוכות שאני ממליצה מאד לא לפספס.

מתוך Inverso Mundus, AES+F

הביאנלה הים תיכוניתחיפה

בשביל לבקר בביאנלה היםתיכונית יש לנסוע לחיפה, שזה קצת כמו לנסוע לחו״ל (לפחות מבחינתי) ויש לזה גם היבטים חיוביים כמובן. את הביאנלה היםתיכונית יזם ב– 2010 האמן בלו סימון פיינרו יחד עם זוגתו אביטל בר-שי. זוהי המהדורה הרביעית. הביאנלה הראשונה התקיימה בחיפה בעיר התחתית ולאחר מכן המשיכה בסחנין וסביבתה. מטרתה היא לקיים דיאלוג אמנותי בין אמנים בכל איזור הים התיכון ובעיקר עם אמנים מארצות ערב כדי ליצור רשת חוצת גבולות של אמנים.  התערוכה המרכזית מוצגת בקמפוס של המרכז האקדמי ויצו במושבה הגרמנית ותחנות נוספות מוצבות לאורך שדרת בן גוריון, הרחוב עם הנוף הכי יפה לגנים הבאהאיים.

מה אהבתי במיוחד?

יש עבודה אחת ששווה לבדה את הביקורעבודת וידאו של הקולקטיב הרוסי AES+F – Inverso Mundusעולם הפוךמשנת 2015, המבוסס על סדרת תחריטים סאטיריים שהופצו באירופה מאז המאה ה-16, ובהם הסדר העולמי מתהפך. חיות רוכבות על אנשים ועבדים מקבלים שירות מאדוניהם, בין היתר, כדרך לבקר את הסדר החברתי. זהו סרט עוצר נשימה מבחינה ויזואלית וגם מבחינה אסתטית.
העבודה מוקרנת בחלל התצוגה המרכזי של מכללת ויצו וחייבת לומר שההצבה אינה עושה את הכבוד הראוי ליצירה מהפנטת זאת. במקביל לביאנלה בוונציה ב– 2015 היא הוצגה בMagazzini del Sale ומשכה המון תשומת לב. כאן אפילו אין ספסל לשבת בנחת ולצפות בכל 38 הדקות שלה.

אנג׳ליקה שר בעקבות יוסל ברגנר

עוד סדרה שמאד אהבתי בקומות העליונות של מכללת ויצו היא של אנג׳ליקה שר, שמציגה צילומים על פי יצירות אמנות קלאסיות, כאן של יוסל ברגנר ואבל פן.

לפני שיוצאים לתחנות האחרות של הביאנלה, ממליצה להשתמש בשירותים של ויצו – בעיקר בגלל עבודות הוידאו המוצגות בהם, של האמנית הגרמניה אנה אנדרס.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות – אשכול תערוכות חדש

אשכול חדש של תערוכות נפתח במוזיאון פתחתקוההראשון מאז קיבלה רעות פרסטר את הניהול אחרי פרישתה של דרורית גוראריה.

קבלת קהל – התערוכה המרכזית, באוצרותה של אור תשובה, עוסקת ביחסים בין המוזיאון לקהילה. זהו נושא מרכזי מאד שהפוסט האחרון שלי עסק בו בהרחבה. כאן במהלך מעניין, המוזיאון חולק עם מבקריו את מחשבותיו במטאתערוכה: תערוכה על הקונספט של תערוכות. 11 האמנים המשתתפים יצרו עבודות במיוחד עבור התערוכה והחללים הספציפיים. במאמר המעניין של האוצרת בקטלוג התערוכה, היא מסבירה שהאמנים ״הוזמנו להתערב בתשתית האדריכלי והתפעולית של מוזיאון פתחתרוה לאמנות ולהציע פרשנויות ואפשרויות אלטרנטיביות לחוויית הביקור בו״. המטרה היא ליצור אינטראקציה ואכן, המבקר כאן יוזמן להיות פעיל: לשבת על ספסל עירוני במיצב התאורה של עומר שיזף, להטעין את הטלפון שלו על מזבח ההטענה של מיה שרבני וגם לאכול קרטיב באדיבות שחר אפק. אפשר להכין קטלוג אישי מתוך אוסף המוזיאון במיצב האינטראקטיבי של לוסיאנה קפלון ורותי דהפריז וללכת לאיבוד במבוך של אורלי הומל

מה אהבתי במיוחד?

דווקא את העבודות הלא אינטראקטיביות כמושתי העבודות של עופרי כנעניאחת שמקבלת את פני הבאים בלחישה חוזרת של המילה ״הלו״ בלובי, את העבודה ״תיירות פנים״ שמציעה אופציות ניווט אלטרנטיביות במוזיאון. אהבתי גם את הוידאו של יהודית שלוסברג יוגב ״אסון, טבע״. לא אעשה לכם ספוילר.

‎⁨אלה ועופרי - שגית פרידמן הלל

עוד במוזיאון פתחתקוה (בקומה השניה) – התערוכה כפולה של הצלמת שגית פרידמן הלל. זוהי תערוכת היחיד הראשונה שלה, אחרי שלמדה ועסקה בתכנון ערים עד שהחליטה בגיל 40 להתמסר לאהבת הצילום.
משנת 2015 היא מצלמת תאומות ומלווה אותן לאורך השנים. היא מצלמת אותן במבנים היסטוריים, לעיתים נטושים, ששימשו ״בתי גידול לילדים״ לדבריה. היא מלבישה אותן בבגדים זהים, לעיתים בגדים שהיא תפרה להן במיוחד. פרידמן הלל היא צלמת חוקרת והעומק שלה ניכר בכל פריים.
זוהי תערוכה מהפנטתלא רק בגלל הקסם והמשיכה שלנו לתופעת התאומות, אלא בגלל הניקיון והדיוק של הצילומים והאסתטיקה המשגעת. באמת אין לי מילים.

מה אהבתי במיוחד?

הכל.

Chloe Wize

עולמות מקביליםגלריה נסימה לנדאו

הגלריה של סוזן לנדאו (לשעבר מנהלת מוזיאון תאביב) ואספן האמנות סטיב נסימה, נפתחה לפני חצי שנה, באמצע הקורונה ולא באמת הספיקה לממש את הבטחתה להביא לתלאביב טעימה של סצינת האמנות הגלובאלית. עתה נפתחה תערוכה חדשה שבהחלט מקיימת את ההבטחה.
תחת הכותרת ״עולמות מקבילים״ אספה לנדאו שבעה אמנים עכשוויים, שאמנותם שואבת השראה מאמנות העבר.

Daniel Arsham

מה אהבתי במיוחד?

אורי גרשט הישראלי (שחי בלונדון) מציג שני צילומים בהשראת צייר הטבע הדומם מורנדי. אחרי שבנה קומפוזיציות תלת ממדיות של כלים, המבוססות על ציוריו, פוצץ אותם וצילם את תהליך הפיצוץ והשמדת הכלים, העפים לכל עבר.

דניאל ארשם, אמן אמריקאי שגם מציג כית ביריד Frieze בניו יורק, מציג העתקים של פסלים מהעת העתיקה. מה שבולט בהם הוא חוסר השלמות, הנוגד את אידיאל היופי הקלאסי. בתוך ״פגמים״ שהוא יוצר בפסלים הוא שותך קריסטליםמעין אוצרות שמתגלים מתחת לפני השטח.

קלואה וייס, אמנית קנדית שחיה בניו יורק היא רק בת 30 אבל כבר סוג של סלבזאת אחרי שחברתה השחקנית הגיעה לאירוע השקה של שאנל עם תיק בעיצובה בצורת בייגל עם גבינה. Bagel no. 5 עשה רעש אדיר במדיה.

האובססיה של וייס לאוכל ניכרת גם בתערוכה הנוכחית, בה מוצגים שני ציורים גדולים. האחד פורטרייט עם חסה והשני מתאר יד מושטת בעדינות לחפיסת חמאה. הציור הוא קלאסי ומעורר אסוציאציות גם של ציור דתי (הפורטרייט עם החסה). מרשים מאד.

עוד תערוכות מומלצות בהן ביקרתי – בקרוב. 

רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה

עוד לא רשומים לקבל עידכונים
שבועיים במייל? כדאי!

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. לילי

    דבי יקרה, כהרגלך בקודש גם פוסט זה עשיר, מרתק ומלא עיניין , תשוקה וחדוות יצירה. תבורכי,יישר כוח! שבת שלום.

כתיבת תגובה