עירית זומר, המזוהה עם גלריה מוקפדת וחלל נקי במסורת הקוביה הלבנה – מפתיעה במהלך נועז בחלל חדש שקוביה לבנה ממנה והלאה. הפרק החדש של הרומן שלה עם האמנות הישראלית הוזנק בקרית המלאכה בדרום תל–אביב, בחלל שבמשך 30 שנה היה מפעל יודאיקה ותשמישי קדושה.
״כיסופים״ – התערוכה הראשונה במקום החדש (רחוב התנופה 6), מוצגת בחלל כפי שהוא נותר אחרי סגירת המפעל – as is. אני מניחה שזה לא פשוט עבור הגלריסטית השוויצרית עם הטעם המעודן, אבל זו הזדמנות עבורה להעביר מסר של קירוב לבבות.
גלעד גת – בעל המפעל, אספן יודאיקה בעצמו – השאיל לתערוכה עבודות מהאוסף שלו, המוצגות יחד עם עבודות של אמנים ישראליים מהמאה האחרונה. ״זו תערוכה שעוסקת ברוח, שמשקפת את מתח בין הדתי לחילוני – השילוב מזמין הסתכלות אמפטית״, אומרת זומר. היא הזמינה שתי אמניות הגלריה – עומר הלפרין ונעמה ערד לאצור את התערוכה. שמחתי לראות שבשונה מהפרקטיקה המקובלת בשדה, האוצרות בחרו לא לשתף את עצמן בתערוכה.
״התערוכה מבקשת לעצור לרגע, להכיר בנוכחות העבר ובעצם התמשכותו אל תוך ההווה. החלל הנטוש נשאר כפי שהוא, על שכבות האבק, הלכלוך והחפצים האישיים שהותירו העובדים מאחור. כמו אבן חן המשובצת על גבי חנוכיה, המוצגים השונים מוטמעים בתוך הארכיטקטורה של המפעל והופכים להיות חלק בלתי נפרד מנופו״. כך בטקסט הנלווה.
סטנדרט חדש
עירית זומר שינתה את סצינת הגלריות בישראל והביאה לכאן ניחוח בינלאומי שלא היכרנו – הן מבחינת הגישה ההוליסטית שלה בטיפול באמני הגלריה והן באמנים הבינלאומיים החשובים שהביאה להציג כאן. וולפגנג טילמנס היה האמן שפתחה איתו את הגלריה. מביך לומר שאז, אף אחד בארץ לא שמע עליו או על אוגו רונדינונה או ווילהם ססנל – אמנים חשובים ששמם עדיין לא הגיע לפריפריה…. זומר מספרת שהגיעו אולי עשרה איש לפתיחות בתחילת הדרך ושהיא בעצמה רכשה את העבודות שהציגה בגלריה שלה, כדי למנוע מבוכה אל מול האמנים. בדיעבד, זה השתלם מאד כלכלית.
היא עלתה לארץ בגיל 20 ב– 1991 נשלחה לעבוד באמסטרדם. שם החלה הקריירה שלה באמנות, כשעבדה בגלריה שייצגה בין השאר את מרלן דומא ואת הצלמת רינקה דייקסטרה. כששבה לארץ ב– 1999, פתחה את גלריה זומר. המשבר הגדול שלה היה אחרי מבצע צוק איתן, כשהבינה שאין לה את ה– DNA הישראלי, המאפשר לאנשים לתפקד בין אזעקות, כאילו כלום. היא הרגישה חנוקה והחליטה, יחד עם בעלה, לחזור לציריך. היא גם רצתה שהילדים שלה יכירו את התרבות השוויצרית.
ואז באה הקורונה והיא נאלצה לצמצם את הפעילות שלה בתל–אביב. היא סגרה את הגלריה ברוטשליד ופתחה חלל קטן בהרצל 16, שם המשיכה להציג תערוכות קטנות כדי לשמר את הלהבה על אש קטנה. דווקא בתקופת הקורונה היא הצליחה לשבץ אמנים כמו יהודית סספורטס, מיכל הלפמן, שרון יערי ואחרים לתערוכות במוזיאונים שונים בגרמניה. זו היתה הזדמנות לעשות הערכה מחודשת – גם כלכלית ולהמשיך לקדם אמנות ישראלית מחוץ לארץ.
גלריה זומר משתתפת בירידים היוקרתיים ביותר – ארט באזל, Frieze והארמורי שואו וזה לא עניין של מה בכך. ״אני מאמינה בהצטברות של עשייה, ביצירת רשת עניפה של מפגשים. רק ככה זה באמת משאיר חותם אמיתי. אני זורעת זרעים לכל אמן ואמנית״. כל האמנים שלה מציגים בחו״ל והגאווה הגדולה שלה היא למכור אמנות ישראלית למוזיאונים מחוץ לישראל.
לא מוותרת
בימים אלה, בהם חצי עם חרד לגורלה של המדינה והחיים שלנו על הולד בין ההפגנות, את פותחת גלריה חדשה – מה את רואה שאנחנו לא רואים? תני לי קצת מהאופטימיות שלך.
״אני מאמינה שמי שמביא טוב זה נביא לטוב. אני מאמינה באנרגיה שמתפשטת. גם האנרגיה בהפגנות מאד חיובית ועם המון תקווה. אותו דבר אני רואה באמנות. יש אמנות מצויינת בארץ, שמוזנת מהמציאות המורכבת בארץ ואני ממש מוצאת את שדה האמנות הישראלי כמעורר השראה״.
״אני מאד אוהבת ללכת לביקורי סטודיו ולראות איך כל האמנים מתייחסים לסיפור הישראלי וזה מאד מסקרן אותי. אני חושבת שזה שדה מאד דינאמי למרות הדלות הפיננסית. שדה שיוצר יש מאין. כל המוזיאונים, הגלריות, כל השחקנים פועלים עם אמצעים מאד דלים, עם מעט תמיכה והכרה. אין כמעט סקירת אמנות בתקשורת ובכל זאת יש עקשנות ויש אמונה הדדית״.
ובכל זאת את חיה בציריך.
״הלב שלי עם אמנות ישראלית ועם ישראל. אני רוצה לחזור אבל זה לא פשוט עם ילדים קטנים. אבל גם משוויץ אני ממשיכה ביתר שאת להאיר פנס אל עבר האמנות הישראלית במכירות ובתערוכות מוזיאליות. שרון יערי – שלוש עבודות נרכשו במרכז פומפידו, יעל ברתנא למוזיאון בלוזן ולקונצמוזאום בברן, מריון ברוך ללודויג במוזאון בקלן, מיכל הלפמן נמכרה לאוספים בינלאומיים חשובים ואחרים. גיא בן נר יציג במוזיאון בלוצרן – תערוכת יחיד משמעותית. זה טיפה בים מבחינה פיננסית אבל האפשרות לאמנים לחלוק את העבודות שלהם מוסיף להם רוח למפרשים וזה מאד משמעותי ליצירה שלהם ונותן להם תחושה של רלבנטיות – שמישהו מסתכל ומתעניין.
הצלחה וסיפוק
זומר נתקלת היום בהמון לחץ בינלאומי לא להציג בארץ ולא להציג אמנים ישראלים בחו״ל. ״דעת הקהל בחו״ל מגלה חוסר סבלנות לקונפליקטים הישראלי ויחד עם זאת, דווקא העובדה שאני חיה בשוויץ מאפשרת לי ליצור קשרים עם אנשי אמנות משמעותיים, ולקדם את האמנות המצויינת שנעשית כאן. אני לא נרתעת מזה – לומדת לעבוד עם זה וניזונה מהאנרגיה החיובית שאני קולטת מהארץ. עכשיו הגיע השלב החדש, שמאפשר לי שוב להשקיע בתערוכות גדולות. שטח הגלריה החדשה היא 150 מטר והיא לא תהיה קוביה לבנה קלאסית. הרעיון הוא להציג בה תערוכות משמעותיות של אמנים ישראליים ובינלאומיים. התערוכה הראשונה אחרי השיפוץ תיפתח בתחילת יוני של גרגור הילדברנדט״.
את מרגישה שאת מצליחה עם האמנים הישראלים?
הצלחה שלי היא עם האמנים הבינלאומיים אבל האמנים הישראלים זה הסיפוק הגדול שלי – זה יותר קשה אבל אני אוהבת אתגרים וזה מוציא ממני יצירתיות בדרכי הפעולה שלי. לאחרונה ייסדתי עמותה שמטרתה לקידום אמנות ישראלית באירופה באמצעות הזדמנויות לרזידנסי –בינתיים בשוויץ. אני מפיקה קטלוגים לאמנים שלי וגם מביאה אוצרים ואוצרות מישראל – בינתיים בקטן ובאופן אינטימי.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
עירית
כל הכבוד על היוזמה הנועזות וההתמדה .המשיכי בעשייה האומנותית ,אוהבת
דבורה פיין
אין עלייך!!!
מעוררת השראה
אהבתי מאד לצפות בתערוכות בגלריה זומר נהגתי לבוא לעתים מזומנות מירושלים,היום אני בתל אביב חפשתיה ולא מצאתיה.תודה על המידע