סגירת מוזיאוני תפן

סערה התפתחה בעולם האמנות הישראלי בעקבות סגירת פארקי התעשייה של סטף ורטהיימר – התעשיין בעל החזון ופטרון האמנות שהקים את מוזיאון תפן ואת גן הפסלים שסביבו וכן גני פסלים נוספים בעומר, לבון ודלתון. הנה סיכום האירועים, עליהם כתבה בהרחבה נעמה ריבה בעיתון הארץ: אוצרת מוזיאון תפן, רותי אופק, היא שאחראית על מציאת מקומות חלופיים ל– 120 פסלים בפארקים השונים. לרובם נמצא פתרון אך נותרו כ– 30 פסלים ללא ייעוד חלופי. המוזיאון פנה לאמנים וביקש מהם לקחת את היצירות אלא שחלקם גדולים מאד ולא ניתנים להזזה, שלא לדבר על עלויות של העברתם.

למרות שרוב הפסלים נרכשו על ידי המוזיאון וכביכול, הוא רשאי לעשות בהם כרצונו, זה לא כלכך פשוט, כשמדובר ביצירות אמנות, שתמיד מלווים בזכות האמן על קניין רוחני. מה גם, שיצירה שנעשית למקום מסויים, לא בהכרח תבוא לידי ביטוי מיטבי במקום אחר. ברור שלאמנים יש זכות לדעת על שינויים דרמטיים כאלה אך לפי הפסל אילן אוורבוך, ששבעה פסלים שלו נמצאים באוסף ורטהיימרנודע לו על כך חודשיים אחרי החלטת הפירוק וחודש בלבד לפני הדדליין לפינוי הפסלים.

Ilan Averbuch "Promises, promises"

חרפת תפן

הסערה החלה ממכתב ששלח אוורבוך לגדעון עפרת, שפירסם אותו כלשונו בבלוג שלו, תחת הכותרת ״חרפת תפן״. האוצרת גליה בראור מעין חרוד נזעקה לטובת האמנים. כך כתבה בפוסט בפייסבוק: ״מתי נפעל נגד הפקרת אמנות, נתגייס ליצור קרן, נשים על סדר היום! זה קרה לא מזמן למוטי מזרחי וזה קרה לא מזמן לצביקה קנטור,  ועכשיו זה קורה לאילן אוורבוך ולמי לא, כי יש עוד באוסף הפרטי/לא פרטי הזה, שלא מזמן כינינו מוזאון ועכשיו מתנער מאחריות (ודווקא כסף לא חסר שם). בואו נעשה משהו, אגודת האמנים.יות, איגוד האוצרות, ארגון המוזאונים, את.ה  לפרסם, לא לאפשר יותר. וכמובן, את הפסל.ים צריך להעביר למקום טוב יותר ומציעה לתפן לטפל במיידי בהעברה כולל מימוןאיך תיזכר מורשת תפן וסטף ורטהיימר?״

סטף ורטהיימר

לעומתה, האוצרת דלית מתתיהו פרסמה פוסט ובו כתבה ש״הקלות בה ניתן למחוק פעילות רבת שנים במחי פה : “חרפת תפןמקוממת.״ לטענתה, רות אופק עבדה לילות כימים למצוא בית לכל היצירות בקשב יוצא דופן ומתוך מאבק אמיתי שעניינו פירוק מה שהיה פרויקט חייה ומוקד תשוקתה . ראיתי כיצד היא מחפשת קונטקסט מתאים לכל יצירה ולא רק מקום אחסון.״

בין התגובות לפוסט זה, גם נעמה ריבה התייחסה לנושא ״הבעיה שהם פעלו בחשאיות ולא בשקיפות. וגם במהלך הכנת הכתבה (בהארץ), היחצנית של משפחת ורטהיימר באה אליי בטענות שאני בכלל כותבת על זה. כאלו שמפעל חיים של 40 שנה לא ראוי לסיכום.״

Ofra Zimbalista

עולה כאן סוגיה עמוקה יותר והיא גורלם של אוספים פרטיים והאחריות עליהם. מקרה זה מלווה בתחושה של ״השתמש וזרוק״מטעמם של היורשים. זאת למרות המאמצים של אוצרת המוזיאון למצוא פתרון מספק. בכל זאת ידיה כבולות והיא כנראה לא מורשית להתראיין בנושא.

במקרים בו יש מוזיאון והוא מוכר (למרות שאינו מתוקצב), מן הראוי שיחולו עליו חוקים שלא יאפשרו לו להתפזר לכל עבר ובעיקר להטיל את האחריות על האמנים עצמםכולל הפירוק וההובלה. לרוב מדובר בעבודות שלא ניתן לאחסנם בקלות. ניכר שהיורשים של ורטהיימר אינם מתייחסים לאמנות באותה רמת תשוקה ומחוייבות שהיתה לאביהם וחבל, כי סגירה מכובדת של הפארקים היתה עושה כבוד למורשת של סטף.

אוסף הוא יותר מסך חלקיו

לצערי, לרוב אין המשכיות למעשה האספנות והדוגמה הטובה ביותר היא המקרה של עמי בראון ז״ל, אספן בעל להט עצום, שלאחר מותו, האוסף שלו התפזר לכל עברחלקו נתרם למשכן בעין חרוד וחלקים גדולים נמכרו לכל הרוכש במכירות פומביות. יש לציין שעמי בראון רצה מאד לבנות (על חשבונו כמובן), מוזיאון שיכיל את האוסף ואף מצא מקום בבאר שבע אך העיריה לא היתה מוכנה להתחייב על תקציב לתחזוקו.

אוסף אמנות הוא יותר מסך חלקיו. כפי שכתבתי לאחר פטירתו של עמי בראון:
״הדינאמיקה האספנית מפיחה חיים במקבץ (במקרה של עמי ז”ל – מקבץ גדול במיוחד) של פריטים אשר גדל והתפתח מעצם התשוקה של האספן אל האוסף שלו. כל פריט שנוסף (או נגרע) מהאוסף משנה את הסך המעיד על חלקיו ולעיתים גדול ממנו. עם פטירתו של האספן, נעצר תהליך האספנות והאוסף נותר סטטי. כאן עולה שאלת המשמעות של האוסף כמכלול פריטים. המשמעות ניתנת לפרשנות על ידי האספן עצמו, אשר שוקל כל פריט חדש ואת המטען שהוא מביא איתו לטובת האוסף״.

מצד שני, פיזור אוסף אמנות הוא גם חלק מהדינאמיקה האספנית. תחנה חדשה של יצירת אמנות יכולה להציע גם פרשנות נוספת של הקשרים. במקרים קיצוניים, כמו במקרה המדובר של יצירות מונומנטליות, יתכן שחלק מהיצירות לא ישרדו את הפירוק ובזאת תסתיים דרכן- זו גם אפשרות שצריך להשלים איתה. 

רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה

עוד לא רשומים לקבל עידכונים
שבועיים במייל? כדאי!

כתיבת תגובה