סקירת תערוכות במוזיאון תל-אביב

לרגל פתיחתו המחודשת של מוזיאון תל-אביב לאמנות לאחר חמישה חודשים, סקירה של שלוש תערוכות שכדאי מאד לראות.

מלך ברגר, באחדות נגד המלחמה, 1983

מלך ברגר

המסלול הטיפוסי של אמן במוזיאון עובר דרך לימודים במוסדות מוכרים וייצוג גלריסטי. אבל, כפי שקוראיי יודעים היטב, חלו שינויים רבים בעולם האמנות ובמסגרת החיפוש אחרי החדש והלא מוכר, יש גם קיצורי דרך. אולי קיצור דרך זה לא המונח המתאים במקרה של אמן שרק בגיל 94 זוכה לתערוכה ממוסדת ראשונה.

המונח outsider art מתייחס לאמנות נאיבית של יוצרים נטולי השכלה אמנותית כמו מלך ברגר. מדובר באמנים שלא מנהלים דיאלוג עם תולדות האמנות ובדרך כלל נמצאים מחוץ לממסד האמנותי המקובל. אמנים אלה אינם מחפשים הכרה ויש שיאמרו שהם האמנים הטהורים ביותר.

אחרי שפרש לגימלאות ממחלקת הגינון של עיריית באר שבע, מלך ברגר, בשנות השבעים לחייו, החל ליצור מחומרים שמצא בטבע סביבו: גרעינים, זרעים, זרדים, נוצות, קליפות עצי תמר, חלוקי אבן קטנים, אבקה גרוסה מאבנים שאסף בנגב ועוד. את החומרים השונים הדביק בדבק פלסטי על מצע דיקט דק ואת המסגרות לתמונות בנה מקליפות עץ. הוא הציג את עבודותיו בעיקר במתנ״סים.

מלך ברגר, פרט
מלך ברגר, פרט

אוצרת התערוכה רותי דירקטור מספרת שהכירה את ברגר ב– 2013 במסגרת התחקיר לתערוכה על אמנות אאוטסיידר בינלאומית שאצרה במוזיאון חיפה. הוא אמנם לא נכלל בתערוכה אבל היא זכרה את עבודותיו ולפני שנתיים ביקרה בסטודיו שלו והחליטה לעשות לו תערוכה במוזיאון תלאביב. הבחירה בעיתוי הנוכחי אינה מקרית. בעולם שעובר טלטלה גדולה, טוב למצוא אחיזה בתום ובפשטותבמובן הטוב של המילה. וכך נולדה התערוכה התנאי לשגשוג האנושות, כשם העבודה הגדולה ביותר בתערוכה.

טוב לעמוד מול אמנות שמחוייבות לרעיונות ואידיאליים של אחווה, שוויון ושלום. התמימות של ברגר מציבה אותנו בפני הציניות של עצמינו, שאין לה מקום בתערוכה זו. הישירות שלו והדימויים הנאיביים מעוררים השתאות. האסתטיקה שוברת את הכללים של מה ראוי, מה יפה, מה מתאים להיות מוצג במוזיאון. זו תערוכה שמפשיטה את הסנוביזם האמנותי מכלליה. היא אף משליכה על משמעות האמנות עבורינועל מושגים של קריירה והצלחה.

העשייה האמנותית של ברגר היא מהות קיומו. הוא אינו זקוק להכרה ומבחינתו תערוכה במוזיאון תלאביב היא רק שלב בדרכו. היום, כשהוא כבר לא יוצר, הוא חולם על הקמת בית ספר ליצירה מן הטבע. בזה הוא משקיע את כל האנרגיות שלו ומקווה שהתערוכה הזאת תיצור נראות שאולי תצליח לקדם את היוזמה למקום שילמדו בו את הטכניקות שלו.

אלכסנדר קאלדר, שמש גדולה צהובה

אלכסנדר קאלדר

השבוע נפתחה תערוכה חדשה של הפסל האמריקאי אלכסנדר קאלדר. הוא ידוע בעיקר בזכות המוביילים שלו ואנחנו חייבים לו את ההמצאה הזאת. בעצם היה זה מרסל דושאן שטבע את המונח כשביקר בסטודיו של קאלדר ב– 1931. קאלדר, יליד 1898, (נפטר ב- 1976) חי בפאריז משנת 1926 עד 1933 ושם למד אמנות. במקצועו היה מהנדס מכונות, מאחר שהוריו, ששניהם היו אמנים, העדיפו שבנם ילמד ״מקצוע״. זה לא עזר להם אבל הידע של קאלדר בהנדסת מכונות בודאי עזר לו בתכנון הפסלים הקינטיים שלוהמצאה שנראית לנו מובנת מאליה, כשמעל כל מיטת תינוק יש מובייל. קאלדר ידוע גם בפסלים מונומנטליים וצבעוניים המוצגים במרחב הציבורי, הידוע בהם הוא פלמינגו בשיקגו. היה לו גם פסל גדול ברחבת מגדלי התאומים, שנהרס יחד עם הבניינים.

קאלדר היה אמן רב תחומיעסק בפיסול מסוגים שונים, ציור, הדפס, יצר תכשיטים ( פראן ליבוביץ׳ משוויצה בחפתים של קאלדר בסידרה ״דמיינו שזו עיר״ בנטפליקס). הוא אפילו עיצב מטוסים.

התערוכה במוזיאון תלאביב צנועה ויפה. היא מתמקדת בעיקר בציורי גואש, בהם מורגשת מאד השפעתו של מונדריאן, אותו הכיר ב– 1930 בפאריז, על עבודתובהפשטה של צורות מן הטבע, השימוש בצבעי יסוד ובקונטורים השחורים. יש משהו מאד ראשוני בעבודות בתערוכהגם בפסלים הקלילים העשויים חוט מתכת, שיש בהם גם הרבה הומור. המוביילים בתערוכה מוצבים יפה ומדגימים את המתח בין הפסל לצל שלו, המשתנים בכל רגע.  הראשוניות והפשטות מתכתבים גם עם התערוכה של מלך ברגר, למרות הסגנון המנוגד בתכלית. אני מציעה תהחיל אצל מלך ולהמשיך לקאלדר.

טגיסט יוסף רון, גונדר2019, (צילום אלעד שריג)

טגיסט יוסף רון

זוכת פרס שיף  לאמנות פיגורטיביתריאליסטית לשנת 2019 היא טגיסט יוסף רון. טגיסט, ילידת 1977, עלתה לארץ מאתיופיה בגיל 7 וחוותה את משבר הזהות שחווה כל עולה חדש ביתר שאת, בגלל צבע עורה. למזלה ולמזל אמנים אתיופיים נוספים, הזמנים משתנים והרצון להכליל קבוצות אתניות מגוונות תורם לנראות והיכרות עם אמנים נפלאים מהקהילה האתיופית.

בתערוכת הזכיה שלה, הנייר הלבן שחור מבפנים, מציגה טגיסט רישומי פחם נהדרים, שהדימוי כמו פורץ מתוך הנייר. עבודותיה הזכירו לי את המשפט המיוחס למיכלאנג׳לו, על כך שהפסל נמצא בתוך האבן ועליו רק מוטל לחשוף אותו. זו היתה התחושה שלי על מול רישומיה היפים.

יעלמוורק, 2015 (צילום אלעד שריג)

התערוכה מוקדשת לאמא של טיגיסט (כאן בתמונה), שנפטרה כשהאמנית היתה בת 16. עבודותיה עוסקות בהעצמה נשית, כפי שהיא תופסת את נשות המשפחה והקהילה שלה. כמו כן, היא עוסקת בחוויית הקליטה ובהתאקלמות בתרבות החדשה.

הנשים שהיא מציירת מעמידות אותה כחוליה במסורת אתיופית שהיא היום גאה בה.

בתערורכה זאת, הרגשתי ביתר שאת, את מה שהרגשתי גם בתערוכות האחרותשאין תחליף לצפיה בלתי אמצעית באמנות. העמידה מול המקור מעוררת רגש שלא עובר דרך מסך, איכותי ככל שיהיה.

רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה

עוד לא רשומים לקבל עידכונים
שבועיים במייל? כדאי!

לפוסט הזה יש 5 תגובות

  1. חנה סדן

    מכל היצירות של קאלדר שראיתי, התרשמתי במיוחד מזו הנמצאת במוזיאון פגי גוגנהיים בוונציה.

  2. מירי

    תודה דבי יקרה-תמיד מענין ומעשיר לקרוא את דברייך!
    לגבי קאלדר אני מזכירה שגם בירושלים יש פסל גדול שלו- קשתות כתומות שהוצבו בעבר על הר הרצל והועברו משם בעקבות שינויי תחבורה לאתר לא רחוק.

    1. Debby Luzia

      כמובן! תודה על תגובתך.

  3. אמירה קנטור

    תודה רבה דבי לוזיה יקרה , סכומי האמנות שלך מחממים את ליבי ,אני ,בעזרתך מרגישה חלק מעולם האמנות בארץ ובעולם. כל שבוע אני מצפה לכתבות שלך ,לומדת ונהנית מאד . העקביות שלך והמסירות מעוררות הערצה ,המשיכי כי את מביאה הרבה טוב ושמחה .

    1. Debby Luzia

      תודה אמירה. גם תגובתך מחממת את ליבי.

כתיבת תגובה