חוויית האמנות

אחד הציטוטים האהובים עלי בנושא חוויית האמנות, אשר ציטטתי גם בספרי שייך לפילוסוף הבריטי טרי דיפי, שתיאר את החוויה האסתטית, המתרחשת במפגש עם אמנות טובה:

"בזמן חוויה אסתטית אנו מאבדים את העצמי שלנו וזוכים בו בחזרה. העצמי נשכח כאשר הוא מוטמע במושא ההתבוננות, ובשובו החוויה שחווה הופכת לחלק ממנו.... אנו חווים רגע של שכחה עצמית והשלמה עצמית. מה שמנתק אותנו מכל דבר אחר הוא גם המשיב לנו את ישותנו. מאותו הרגע, החוויה שחווינו מוטבעת בתוכנו ומשפיעה על זהותנו." (מתוך ״אסתטיקה: מבוא פילוסופי״ בעריכת אוסוולד הנפלינג, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ׳ 167)

rothko_room_tate_modern
תערוכת סיגרם של רותקו - חוויה מכוננת בטייט מודרן

זהו תיאור של חוויה פנימית מאד, רוחנית ורפלקסיבית, שאני בטוחה שרבים מהקוראים יכולים להזדהות איתה. תחושת ההיטמעות במושא ההתבוננות היא זכות גדולה, שלוקחת אותי לחוויה אישית אל מול יצירות של מרק רותקו. זה היה בשנת 2008, במוזיאון הטייט, במעין חדר בתוך חדר, שבו הוצגו היצירות שרותקו יצר עבור חדר האוכל של מלון ארבע העונות בניו יורק. הסיפור של היצירות האלה מעניין בפני עצמוכשרותקו הגיע למלון כדי לחוש את החלל וראה את הסועדים הרועשים שהיו עסוקים רק באוכל, הוא התרגז, הודיע שהוא חוזר בו ואף החזיר את התשלום של 35,000$ שקיבל תמורת הציורים. ב– 1970, ממש לפני ששם קץ לחייו, תרם רותקו תשע מהעבודותהידועות כסדרת סיגרם  למוזיאון הטייט.

היתה זו שעת אחר צהריים כשביקרתי בתערוכה והמוזיאון היה יחסית ריק. נכנסתי לתוך החלל של רותקו ומצאתי את עצמי שם לבד. היה שקט מוחלט. נעמדתי אל מול אחת העבודות ואני זוכרת בפירוש שאמרתי לעצמי ״תתמסרי״ ותוך זמן קצר הרגשתי כאילו אני נבלעת במעמקי השכבות הרבות בציור שלפניהציור הדוממדי נפער והיה למנהרה עמוקה שסחפה אותי אל תוכה. כאשר ישותי שבה אלי, במילים של ד״ר דיפי, אכן הרגשתי שונה ומאז החוויה הזאת מוטבעת בתוכי במלוא עוצמתה, למרות שעברו מאז כ– 12 שנה. זה לא היה המפגש הראשון שלי עם ציורים של רותקו אבל זו היתה ההתמסרות הראשונה שלי אליו.

מאז השתנו הרבה דברים בחוויית האמנות. עלה בדעתי שאין לי תיעוד של התערוכה הזאת כי אי אפשר היה לצלם במוזיאון. זוכרים? היום משונה לחשוב על זה אבל רק ב– 2014 החל שינוי במדיניות שאיפשר למבקרים לצלם במוזיאונים.
המעבר מהעולם הישן לעולם החדש לא היה פשוט, כפי שניתן לראות בשתי כתבות שפורסמו ברשת באוקטובר 2014 ובהן כללים למבקר במוזיאון: הכתבה הראשונה התפרסמה בוושינגטון פוסט:

1. נסו להתנתק מממד הזמן ולהתמקד ביצירות ואל תצלמו.
2.
הימנעו מרעש. זה די קשה אבל אפשר תמיד לשים אוזניות.
3.
תבואו עם ידע מוקדם על התערוכה, אפילו מתוך ויקיפדיה.
4.
נסו לזכור משהו מתוך התערוכה.
5.
הסכימו לא להסכים: אמנות מעוררת מחלוקת וזה בסדר

בתגובה לכתבה זו, התפרסמה כתבה אחרת, בגירסת סאטירה עם הוראות אחרות:
1.
השתדלו לראות כמה שיותר וצלמו סלפי ליד כל יצירה.
2.
בואו עם חבר. תמיד מעניין יותר כשיש עם מי לדבר על זה.
3.
בואו עם ראש פתוח. אפשר גם לרקוד מול היצירה.
4.
אל תתאמצו לזכור. יש הכל ברשת.  
5.
חפשו אמנות שמשקפת את תפישת העולם שלכם

סוף עידן הרפלקסיה?
Rembrandt Night watch
לא מסכלים על האמנות - שומר הלילה של רמברנדט בריקסמיוזאום באמסטרדם

למרות ההבנה של רוב המוזיאונים שמבקריהם זקוקים לחוויה שתהיה יותר אינטראקטיבית ופחות פאסיבית, עדיין נותרו מעוזים אחרונים שנעמדו על הבריקדות כמו הנשיונל גלרי בלונדון. אבל באוגוסט 2014 גם הוא נכנע ללחץ.

מה קרה מאז אנחנו כבר יודעים. ההשפעה שהיתה לזה על חוויית האמנות עצומה. לא עוד חוויה מדיטטיבית של התבוננות ביצירת האמנות אלא הפניית הגב ליצירה כך שהיא הופכת לרקע לסלפי.  לא האמנות היא העיקר אלא המצלם. זו הסיבה שקראתי לספר שלי מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך  כי כולם מפנים לה את הגב ולפני שנה וחצי ראיתי את זה במו עיניאיך משפחות שלמות עומדות שעה בתור וכשמגיע תורן, הן אפילו לא מסתכלות על המונה ליזה אלא נעמדים עם הגב, מצטלמים וממשיכים. Vini, Vidi, Vici.
התמונה המפורסמת של התלמידים ליד שומר הלילה של רמברנדט לעיל, הפכה לסמל של חוויית האמנות החדשה שמהותה שיעמום.

Selfie Mona Lisa@Debby Luzia
Kusama infinity room @Debby Luzia
חדר אינסוף של יאיוי קוסאמה במוזיאון הברוד בלוס אנג׳לס. צילום: דבי לוזיה

החיים הדינאמיים של ימינו, התחרות על תשומת הלב ברשתות החברתיות הגבירו את החיפוש אחר חווייות חדשות, ייחודיות, בהן הקהל מעורב ורצוי ביותר שגם יצטלמו טוב.

כך אפשר להסביר את העלייה המטאורית של יאיוי קוסאמה, האמנית היפנית בת ה– 90, שפעילה בעולם האמנות כבר 70 שנה אבל תמיד בשולייםעד עידן האינסטגרם. האבסורד הוא שחדרי האינסוף של קוסאמה מיועדים לייצר חוויה של היטמעות במושא ההתבוננות, של אובדן העצמי באינסוף שהחלל מייצר. ובמקום זאת, אנחנו מקבלים חוויה של דקה על סטופר, לרוב עם עוד אנשים, כשכל המטרה היא לייצר את הסלפי האולטימטיבי ולהעלותו מיידית לרשת. הרי הקהל ברשת מתחלק לשניים: אלה שחווים את החוויות מעוררות הקנאה ואלה שחיים דרך החוויות של האחרים וחווים פומו (הפחד מהחמצה) מטורף.

Ice cream museum selfie

האובססיה לשתף גורמת לתורים ארוכים בתערוכות מהסוג האינטראקטיבי, שמן הסתם עושות טוב למוסדות המציגים אותן ולכן הן מתרבות כפטריות לאחר הגשם ואנחנו רואים גם זן חדש של מוסדות כמו מוזיאון הגלידה, שאין בינו לבין מוזיאון דבר והוא גם לא ממש קשור לגלידה. כל ייעודו הוא תפאורה לסלפיז. יש קטגוריה שלמה של מוסדות כאלה, שהפופולריות שלהם עצומה ומעלה את השאלה האם עוד נותק מקום בעולמנו התזזיתי לאותה חוויה שקטה ורפלקסיבית? האם יש סיכוי במוזיאון הומה ציידי סלפי למצוא רגעים של שקט מול יצירות שלא נעות, לא משקפות את דמותנו ולא בהכרח מצטלמות יפה? חומר למחשבה.

טקסט זה נכתב בהשראת הרצאתי החדשה – אמנות ואפקט הוואוו, שתתקיים אונליין ב- 18.2.21. פרטים נוספים ורכישת כרטיס כאן

רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה

עוד לא רשומים לקבל עידכונים
שבועיים במייל? כדאי!

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. לילי

    דבי יקרה, פוסט מעניין ומרתק במיוחד, מצפה מאוד להרצאה שלך.
    תודה וערב מבורך, לילי.

  2. איצו רימר

    1. נראה לי שהתלמידים ההולנדים החרוצים האלה, לא מתעלמים מ”משמר הלילה”, אלא דווקא מנסים להרחיב את הידע שלהם עליו.
    2. החדר של רותקו בטייט הוא ניסיון לשחזר את המוזיאון של רותקו (“Rothko Chapel”) ביוסטון, טקסס, שנפתח ב1971. אני אומר “ניסיון” כי האווירה ההגותית (יש מי שאוהב את המלה “רליגיוזית” בהקשר של רותקו) והרגש שנוצר אצל הצופה במוזיאון ביוסטון, הם לאין ערוך חזקים מאשר בטייט. וזה למרות שאני לעולם לא מחמיץ ביקור + ישיבה ממושכת בחדר הזה בכל פעם שאני בלונדון. לפעמים אני הולך לטייט בעיקר כדי לבקר את רותקו (וכן, גם לשתות קפה מול סיינט פול)
    3. ראיתי מבקרים עושים סלפי למרגלו ה “ונוס ממילו” בלובר באותה כמות כמעט כמו ליד ה “מונה ליזה”. מוזיאון, אטרקציה אוניברסלית, במה זה כבר שונה ממגדל אייפל? יאללה, וי, סלפי, ולנוטרדם.

כתיבת תגובה