מוזיאון העיצוב בחולון מציג את "הנשף: אסקפיזם בתפירה עילית״, מוקדשת לקשר שבין אופנה, חלומות ואסקפיזם. התערוכה, המתפרשת על פני כל חללי המוזיאון, מחברת בין ההיסטוריה של הנשפים והאופנה המערבית, לבין יצירות של המעצבים הישראלים המובילים בתחום כיום.
בואו נגיד מההתחלה: עם כל הכבוד, מוזיאון העיצוב בחולון אינו מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, לא מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ונשפים הם לא בדיוק בדי אן איי התרבותי שלנו. יחד עם זאת, בשנים האחרונות אופנה כרכיב תרבות משמעותי קיבלה מקום של כבוד במוזיאונים הנזכרים לעיל ובכלל.
במשך עשרות שנים מכון האופנה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק נחשב למחלקה זניחה ולא מתוקצבת. מאז שנות השבעים מתקיים כל שנה נשף מפואר כדי לגייס כספים למכון אבל רק בעשור האחרון הגאלה הפכה לאחד מאירועי התרבות המתוקשרים ביותר. ב– 2011 הוצגה במט תערוכה של המעצב האגדי אלכסנדר מקווין ומאז הפופולריות של תערוכות האופנה רק עולה. התערוכה Heavenly Bodies שהוצגה ב– 2018, ועסקה בהשפעה של הדת הקתולית על האופנה שברה את כל שיאי המבקרים בהיסטוריה של מוזיאון המטרופוליטן, כאשר מעל 1.5 מיליון איש נהרו לראות את התערוכה, יותר ממספר המבקרים בתערוכת אוצרותיו של תות אנך אמון שהוצגה שם ב– 1979.
ב– 2018 נעשה לראשונה ניסיון למפות את האופנה הישראלית, בתערוכה ראשונה מסוגה במוזיאון ישראל בירושלים. אז התברר שיש ״חורים״ רציניים ביכולת לאצור תערוכה כזאת מפני שאין פריטים משמעותיים שנשמרו ברצף ההיסטורי. התערוכה בירושלים ניסתה לפצח את גנום האופנה הישראלי – מהקוקו והסרפן, בגדי החאקי ומשכית, דרך בגדי הים של גוטקס ועד למעצבים של ימינו.
התערוכה הנוכחית, באוצרותה של חוקרת האופנה יערה קידר, לא מציבה יומרה כזאת אלא מתמקדת בפן מאד ספציפי ודי מפתיע של האופנה הישראלית – בגדי ערב. למרות שאין לנו רקע של מועדונים כמו בפאריז, ואין לנו שטיחים אדומים כמו בהוליווד, מסתבר שהמעצבים הישראליים מאד פופולריים מעבר לים. קידר, בעלת תואר שני מ-NYU באוצרות ומחקר אופנה, התמחתה במכון התלבושות של המטרופוליטן ואין מתאימה ממנה לאצור תערוכה שכזו, במיוחד אחרי הצלחת התערוכה "ז׳ה טם, רונית אלקבץ" שאצרה במוזיאון העיצוב ב– 2018.
בניגוד לאוירת ״דלות החומר״ שאיפיינה את התערוכה בירושלים, הנשף משדרת יוקרה ואלגנטיות, כשכל התצוגות מגובות בתפאורה של וילונות. כיאה לתערוכות ששואפות להציע חוויה אימרסיבית, יש דגש גם על התאורה וגם על מוסיקת רקע, שמתאימה את עצמה לאוירה של כל תצוגה.
התערוכה מתחלקת לכמה חלקים, בהתאם למבנה המוזיאון. במפלס התחתון, תצוגה מרשימה וחכמה של ההיסטוריה של בגדי הנשף – שחזור של דגמי השמלות והגזרות הכי פופולאריים ומשמעותיים בכל תקופה ותקופה, החל מהמאה ה-18 ועד לשנות ה-80 של המאה העשרים, שנוצרו בבד כותנה גולמי במיוחד לתערוכה, על ידי מוני מדניק, מעצב ומרצה בכיר בשנקר.
הקומה העליונה מוקדשת למעצבים עכשווים "הנשף המודרני – קוטור ישראלי" וומעניקה הצצה לתעשיית אופנת הערב בישראל. אלמנטים מתוך הדגמים האיקוניים, שבהם חזו המבקרים בגלריה התחתונה זוכים לפרשנות עכשווית בשמלות של המעצבים המובילים בישראל. לא קל להתחבר לסוג כזה של אופנה כל כך רחוקה מהיום יום שלנו אבל דווקא בגלל זה, האסקפיזם הוא מושלם. לרגע אנחנו יכולים לדמיין את עצמינו בעולם אחר ועוטים על עצמינו שמלות נוצצות ואלגנטיות.
המסדרון ההיקפי של המוזיאון מציג פרשנות על נעל סינדרלה, בואריאציות המודפסות כולן במדפסת תלת–ממדית ולקינוח (תרתי משמע), חלל מעבדת העיצוב במוזיאון מגישה את "חדר הקצפת והכובען המטורף" ומתמקד בקינוחים המוגשים בדרך כלל בסוף הנשף, ואף על פי כן הם החלק החשוב ביותר.
המון דימיון וקיטש ורדרד אבל היי, אנחנו בפנטזיה אז למה לא ללכת עד הסוף?
אסקפיזם מושלם לימי הקיץ החמים. אם לשפוט מכמות המבקרים (בעיקר מבקרות), שנוהרות בהמוניהן, זה יהיה הלהיט של הקיץ. חבל רק שאין קפטריה….
הנשף תוצג עד חודש דצמבר. חובה להזמין כרטיסים מראש דרך האתר.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
הי דבי. תודה רבה שאת משתפת . עושה חשק להתאמץ לראות. אכן נשפים לא בדי.אן.אי של רובנו. אבל בדמיון רובנו נסיכות עם בגדי נשף נסיכיים.