עולם האמנות בישראל סובל מקשיים גם בתקופות רגילות, על אחת כמה וכמה בתקופת הקורונה. החל מתקציבים מביכים למוסדות האמנות הציבוריים, דרך סצינת גלריות מתכווצת אל מול ריבוי בוגרי בית הספר לאמנות וקהל שאינו נוהר בהמוניו לרכוש אמנות ישראלית. בתקופת הקורונה, בה מוזיאונים וגלריות נאלצו לסגור שעריהם, נדרשת יצירתיות וחדשנות כדי לשמר רלבנטיות.
למרות הכל, אט אט ומתחת לראדאר, גלריות מתחילות להרים ראש ושבות לפעילות, גם אם בשעות מצומצמות ותחת מגבלות התו הסגול אבל דברים מתחילים לזוז. השבוע ראיתי תערוכה ראשונה אחרי חודשים רבים בהם צרכתי אמנות רק דרך מסך המחשב שלי. זה לא היה בגלריה, אלא בחלל זמני, פופ–אפ, שמזמין מבקרים לקבוע תור לראות את התערוכה כי רק כך אפשר.
תערוכתו של גיא זגורסקי, באצירתה של מירב כתרי, נפתחה בדרום העיר, ברחוב אלפסי 20 ואני מקווה שאנשים יגיעו אליה כי היא מספקת חוויה עשירה, מגוונת ומעניינת מאד. זגורסקי, פסל במהותו, מציג עבודות פיסול שרובן תלויות על מבנה עץ שתופס את כל חלל התצוגה ומעורר מחשבה על ארעיות. את המיצב שהוא כמו קולאז׳ תלת ממדי, אפשר, תאורטית, לפרק ולהרכיב בכל מקום, כשלם או בחלקים. התערוכה נותנת תחושה של אמנות שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, כשהיא מערבת גבוה ונמוך, תרבות אליטיסטית ופופולרית וחומרים מאד שונים. שלא תהיינה אי הבנות – מדובר בעבודות מושקעות מאד וברמת גימור משובחת ממש. אפשר לבלות זמן רב בתערוכה ולגלות בה עוד ועוד חיבורים ופרטים מעניינים אבל מעבר לאמנות של זגורסקי, מעניין לראות מעבר שלו מייצוג בגלריה זומר הנחשבת, לעבודה מול סוכנת האמנים מירב כתרי, שבנוסף למשרתה הרשמית כמנהלת אאוטסט ישראל, היא פועלת כסוכנות בוטיק לקידום אמנים ישראלים בעיקר מעבר לים. זה לא מודל חדש ויש עוד סוכני אמנים בארץ הפועלים ללא חלל קבוע וזאת לצד הגלריות הקלאסיות.
הגלריה כמודל
הגלריה מצויה על קו התפר בין עולם המסחר לעולם התרבות. אף על פי שמהותה היא מסחר באמנות, היא מציעה גם חוויה תרבותית חינמית לכל שוחר אמנות ולאמנים מציעה הגלריה עלייה על השלבים הראשונים של סולם הקריירה האמנותית. דלת הגלריה פתוחה בפני הקהל הרחב, והוא מוזמן לבקר, להתרשם וללמוד, בלי כל מחויבות. בעלי גלריות, הגלריסטים, הם לרוב אנשי מקצוע מנוסים ובעלי טעם, הבוררים את המוץ מן התבן ומאפשרים לקהל שוחרי האמנות מפגש עם אמנות איכותית. הדגש כאן הוא על המפגש הפיזי – גם עם האמנות וגם עם הגלריסטים יודעי הדבר.
גלריות נאבקות על קיומן בתוך סבך הקורונה ומנסות לשמור על רלבנטיות על ידי אימוץ פרקטיקות אונליין חדשות. משעשע שדווקא הקורונה הצליחה לנער את עולם האמנות האנלוגי במהותו ולהעלות את שחקניו לרשת. את הצעד הכי דרמטי עשו אספנים, שמוכנים היום לרכוש אמנות אונליין מבלי לפגוש אותה פנים מול פנים לפני הרכישה.
גלריות, מצידן, מנסות ליישר קו עם הירידים החדשים, שהמציאו את המושג ״חדרי צפיה אונליין – online viewing rooms או בקצרה OVR. כתבתי על התופעה בהקשר של ירידים דווקא אבל אני מברכת גלריות שבאמת עושה מאמץ לחדש באמצעות הקטגוריה החדשה זאת באתר שלהם.
לאחרונה נכתבה ביקורת מתנשאת וממש לא מקצועית של אבי פיטשון בעיתון הארץ, ספציפית על גלריה גורדון ובפרט על חדר הצפייה של מיכל נאמן. חייבת לומר שהביקורת הזאת הקפיצה אותי, לא רק בגלל חוסר הפירגון אלא בעיקר בגלל חוסר ההבנה של מוסד הגלריה והחשיבות שלה בעולם האמנות. הכותרת ״איקאה לאספנים״ פוסלת בבוז את הנסיונות של גלריות להתאים עצמן למצב החדש ולשמור על רלבנטיות ואגב דעות אישיות (לא מעניין שהמבקר אינו מחבב את מיכל נאמן), לדעתי האישית גלריה גורדון עושה עבודה יפה מאד.
לסיכום, הזכות להציג משותפת לאמנים, לגלריות ולמוזיאונים. אמנות ויזואלית צריכה להיראות והרשת אינה מהווה תחליף, גם אם נעשים מאמצים חשובים לבצע התאמות לעולם החדש. בין אם מדובר בחלל פופ–אפ או חלל של גלריה ממוסדת – לכו לראות אמנות ואם ידכם משגת אז גם לרכוש אמנות ישראלית. חייבים להניע את המערכת.
דבי יקרה, מרגשת הסקירה שלך על הקורה בעולם האמנות בעידן הקורונה ובכלל.
סקירה מקצועית ,מפרגנת ואנושית לעוסקים במלאכה חשובה. וכמובן, מעשירה את הידע והחוויה.
תבורכי! שבוע טוב ומבורך,לילי.
אבי פיטשון בעיתון הארץ.
מה הידע שלו באמנות שהוא מרשה לעצמו להשתלח באמנים ולקבוע עמדה בעיתון "מכובד" ובמוסף גלריה (גלריה)?
אני דווקא חושבת שהוא מבין באמנות אבל לא בסוציולוגיה של האמנות. כמו כן, הערות על טעם אישי בביקורת ״מקצועית״ אינן רלבנטיות.
ביקורת אמנות היא תמיד אישית. המבקר תמיד מביא רק את עולמו היחודי וטעמו.
באמת שלא הבנתי על מה עלה הכעס.
כדאי לזכור שמדובר בכתבה בעיתון לקהל הרחב ולא במסמך אקדמאי.
הי אילנה
מסכימה שביקורת היא אישית אבל יש הבדל בין ביקורת מקצועית להבעת דיעה. ההבדל מתבטא בנימוקים. באופן כללי, אני בדיעה שביקורת, תפקידה גם להעשיר את הקורא בידע חדש. הדוגמה בפוסט זה לוקה ברוע ואינה תורמת דבר מלבד טעמו של המבקר, שאינו מעניין אותי כהוא זה.