כולם מכירים את ואן גוך. וגם אם מישהו לא ראה ציור שלו מעולם, אי אפשר להתחמק משמו של האמן הפוסט האימפרסיוניטי הזה בשנים האחרונות, כשאירועים אימרסיביים חווייתיים סביב יצירתו צצים כפטריות אחר הגשם.
בשנה האחרונה יש בארצות הברית ארבע גירסאות שונות של תערוכות ואן גוך אימרסיביות וכולן מפוצצות. זה לא תערוכה וזה לא אמנות אבל זה לוקח אלמנטים של ואן גוך ומציג אותם על כל החלל – קירות, תקרה ורצפה. זה די הפתיע אותי עד שהתברר לי שחלק מהפופולריות של האירועים האלה נובע מאיזה פרק בעונה הראשונה של אמילי בפאריז ששודרה בקורונה, ובו היא מבקרת בגירסה המקומית שגם אני ראיתי באטליה דה לומייר בפאריז לפני שנתיים.
אבל עם כל הכבוד לחוויות אימרסיביות, אין כמו לעמוד מול הדבר האמיתי. ב– Courtauld בלונדון מוצגת כעת תערוכה מעוררת השתאות ממש של פורטרייטים עצמיים של ואן גוך, שהיתה לי הזכות לבקר בה. כל מוזיאון שמכבד את עצמו מתהדר בעבודה או שתיים של האמן אבל לראות תערוכה שלמה זו חוויה אחרת. הפעם האחרונה שזכיתי לראות תערוכה שלמה של ואן גוך היתה ב– 2015 בוויליאמסטון, מסאצ׳וסטס, עיר אוניברסיטאית קטנה, שבתוכה יש מוזיאון קטן. היינו בטיול משפחתי באיזור והמליצו לי לא להחמיץ את המוזיאון הזה ומה רבה היתה הפתעתי שהוצגה שם תערוכת נופים של ואן גוך. החוויה היתה כל כך מפתיעה בעוצמתה שאני זוכרת שהתחלתי לבכות באמצע המוזיאון. לא ציפיתי לריכוז כה גדול של יצירות מופת באמצע שום מקום. לצערי אין לי תיעוד כי זה עוד היה בעידן שבו אסור היה לצלם במוזיאונים.
התערוכה בקורטולד מציגה 15 מתוך 35 ציורי דיוקן עצמי. מעטים האמנים שציירו דיוקנאות עצמיים רבים כל כך בפרק זמן כה קצר כמו וינסנט ואן גוך (1853-1890). הוא עשה את כולם בארבע השנים האחרונות לחייו, כשהוא היה בשיא כוחותיו האמנותיים, לפני שהתאבד בגיל 37 בלבד. קשה להאמין שרק בעשור האחרון של חייו עסק בציור ובתקופה זו יצר מעל 2,000 יצירות וביניהם 860 ציורי שמן.
עצם הריכוז של כל–כך הרבה עבודות ממקורות שונים הוא הישג בפני עצמו. יש כאן עבודות שלא נתלו באותו חלל מאז שיצאו מהסטודיו של ואן גוך. מה שמדהים זה לראות את השינוי הסגנוני שחל ביצירתו במשך ארבע שנים.
אחד הדיוקנאות העצמיים הראשונים שיצר בפריז, בסוף 1886 מוצג בתערוכה, לאחר הגעתו לפריז בתחילת 1886, שש שנים לאחר שהחליט להיות אמן. הציור הכהה, והקלאסי מצוייר בשכבה דקה של צבע מדולל, כפי שציירו אז טולוז לוטרק ודגה. זהו ציור שונה משאר הציורים בתערוכה. ניכר שואן גוך השתמש בדמותו כאמצעי להתנסות בסגנונות חדשים. ידוע שאמנים בוחרים לצייר את עצמם בגלל הנוחות והזמינות של הנושא וגם בגלל שמודלים עולים כסף, שכידוע לא היה לואן גוך, שלא מכר יצירה אחת בחייו.
היצירה האחרונה המוצגת בתערוכה צויירה במאי 1889, מבעת החולים הפסיכיאטרי בסן–רמי בפרובאנס, שם אושפז בעקבות הידרדרות בבריאותו הנפשית. הוא האמין שרק הציור יבריא אותו. האופי החריג של יצירה זו גרמה לאותנטיות שלה להיות מוטלת בספק במשך שנים רבות. רק בשנים האחרונות, בעקבות בדיקות מעבדה ומחקר ארכיוני, היא הוכרה ביצירה אותנטית של ואן גוך, שבה ניכרת מצוקתו הגדולה.
פאריז, אביב 1887
כאן ואן גוך מאמץ את הסגנון הפואנטליסטי של סרה – סגנון המורכב מנקודות צבע המונחות זו ליד זו.
פאריז, סתיו 1887
באותו קיץ ואן גוך הכניס את אלמנט כובע הקש לציוריו. הכובע הצהוב משלים את ה׳קט הכחול.
פאריז, אביב 1887
הציור הזה אמנם נראה לא גמור אבל למעשה הצבע הסגול העשיר של הרקע דהה ונותרו רק נגיעות בצבעי ירוק וכחול
פאריז, קיץ 1887
במשך שנים פורטרייט זה נחשב חשוד עד שהתגלה ברנטגן ציור נוסף תחתיו, שיש לגביו הוכחה שאכן צוייה על ידו.
להביט לתוך העיניים של ואן גוך
האופי האינטימי של התערוכה הזו מתבטאת גם בכך שניתן להתקרב ממש אל הזכוכית, בלי שום חבלים או צפצופים של אזעקה. בכל אחד מהציורים האלה ואן גוך מביט בחזרה במבט חודר ומטריד. לעיתים יש משהו כבוי במבט ולפעמים הוא סוער אבל בכל מקרה הוא נוקב ומצמרר. זו חויה שאני לא בטוחה שאפשר להעביר מעל דף אינטרנטי. התערוכה תוצג עד ה– 20 למאי וכל שנותר לי זה להמליץ מאד לראותה. חובה להזמין כרטיסים מראש.
תודה רבה על התיעוד והשיתוף .וונגוך נראה רדוף ולא בכדי שנים של ציור ואף הכרה אחת אף קנייה התייחסות שלילית כמה אדם יכול לשאת על יצירתו??????
תודה דבי, מאד אהבתי את הסקירה ושמחתי לראות דיוקנאות שלא הכרתי. למרות שזה וירטואלי ולא ממשי, התמונות ממחישות הרבה הבעות ומבטים נוקבים. בפעם הראשונה במוזיאון ון גוך באמסטרדם , חטפתי סחרחורת אמיתית
שמחתי מאוד לקרוא את תחושותייך לגביי התערוכה.פעם כתבתי לך שבכיתי בתערוכה של ואן גוך במומה ואני זוכרת שכתבת שאת מרגישה ככה לגביי רותקו…ודרך אגב-יש סרטון חדש על רותקו ביו טיוב-ממצה ומרגש!!
תענוג להתבונן לראשונה בתמונות של ואן גוך שטרם ראינו.
זה באמת יוצא מן הכלל. מאוד התחברתי לתחושה שלך שזה לא אותו דבר כמו לעמוד מול הדבר האמיתי. החומר, משיכות המכחול, הפיזיות החזקה של הציורים – עוברת ממש כך ולא דרך מסך.
בכיתי בדה- אורסיי מול הציורים של ואן גוך ודגה, בטיול האמנות הראשון שלי. אי אז מזמן.
מרגש נירה. תודה ששיתפת.
דבי היקרה,
תודה שבאמצעות כתיבתך המדויקת את מאפשרת לי, ולאחרים, לצפות בתערוכות שלא ניתן לי להגיע אליהן.
הדיוקנים של ואן גוך, במקרה זה, מרתקים ומרחיבים את הידע עד כמה הספיק בחייו הקצרים.
תודה לך, לאה אורגד
תודה יופי של סקירה, האם ידוע לך באם התערוכה
תבקר את ניו יורק ?
הי זיוה אני לא יודעת.