הטרגדיה של האמנות הישראלית

הספר עוסק באופן ספציפי בעולם האמנות הישראלי, על ההיסטוריה שלו, הגיבורים שלו – רפי והמדרשה, – דברים מאד מקומיים וספציפיים. הטרגדיה של האמנות הישראלית, על פי רותי דירקטור,  היא היותה מצויינת אך מבודדת. בעיה נוספת, על פי דירקטור, היא היעדר כסף – כולם נאבקים למחייתם. כמעט אין אמנים שמתפרנסים מהאמנות שלהם אז ההצלחה מתבטאת בכבוד פנימי.
כמו כן, אי אפשר לנתק את האמנות הישראלית מהפוליטיקה וחוסר היציבות שיש בארץ הזאת. עד כדי כך שגם אספנים ישראלים הפסיקו, להביע בה אמון וזה באמת טראגי. אני רוצה לחשוב שיש עכשיו עניין מחודש ושיש הבנה בחשיבות של תמיכה באמנות המקומית כי זהו מקור החמצן היחידי שלה.

האבסורד הגדול הוא ההתעסקות הישראלית, המלאת חשיבות עצמית, במושגים של מרכז ופריפריה, כשאנחנו בעצמנו פרובינציה בגודל ראש של סיכה על מפת האמנות העולמית. ולראיה, גם השנה לא נבחר אף אמן ישראלי להשתתף בתערוכה המרכזית בביאנלה ה- 60 בוונציה, שתיפתח בקרוב. 

ומה הלאה?

הספר מסכם את הקריירה העשירה של רותי דירקטור בעולם האמנות אך גם שולח אותה קדימה למחוזות אחרים, גם של כתיבה וגם לתשוקות האחרות שלה, הקשורות לגוף ולתנועה. היא כבר מבשלת במוחה את ספר הפרוזה הבא שלה אבל בינתיים, במהלך מעניין, הספר יוצא אל החיים. זוג האמניות בספר שהליכה היא העשייה האמנותית שלהן, מהוות השראה לפרוייקט בחיים האמיתיים. בספר האמניות הולכות בתל–אביב ומשרטטות מפה של סצנת האמנות התל–אביבית של פעם (שמחתי לאיזכור של הגלריה שלי – גלריה שטרן, בהולכן ברחוב גורדון). במציאות, מתכננת רותי דירקטור יחד עם אשת המחול איריס לנה, הליכות בתל אביב בעקבות ההיסטוריה של המחול הישראלי. רותי ואיריס יובילו קבוצות וישוחחו תוך כדי שיטוט על מחול, על תרבות גוף, על הליכות בעיר ועל קווים שנוצרים תוך כדי הליכה.

רותי דירקטור אמנם פרשה מהמוזיאון אבל נשמע שעוד יש לה הרבה מה לומר לנו. בהחלט יש למה לצפות. 

את הספר ״הדרך לוונציה״ ניתן לרכוש היישר מהוצאת אפיק כאן.

קראת? יש לך מה לומר על הספר – נשמח לקרוא בתגובות.