הדרך לוונציה – ספר חדש על עולם האמנות הישראלי

  • מחבר:

לא מזמן פנתה אלי מישהי וסיפרה על חבר צייר שהיא חושבת שהוא מאד מתאים לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה. ״איך מגיעים לזה״? שאלה בתמימות. אולי הייתי צריכה להפנות אותה לספר החדש של רותי דירקטור ״הדרך לוונציה״ שיצא לאור בחודש ספטמבר האחרון.

הדרך לוונציה הוא ספר הפרוזה הראשון של רותי דירקטור, אוצרת ותיקה ומוערכת, שאת תפקידה האחרון כאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון תלאביב, מילאה במשך תשע שנים, עד שיצאה, ממש לאחרונה, לגימלאות. זהו גם ספר הפרוזה הראשון שנכתב על עולם האמנות הישראלי, נושא שלא הייתי חושבת שיש לו היתכנות כלכלית מפאת הנישתיות שלו אך מסתבר שהוא מבוקש בחנויות הספרים.

ציור הכריכה: אורנה ברומברג

אמת או דימיון?

בניגוד לספר העיון שכתבה (אמנות עכשווית אני מדברת אליכם שיצא לאור ב– 2005) או טקסטים המלווים תערוכות, בספר זה, דירקטור עפה על כנפי הדימיון והמציאה אמנים, ביוגרפיות וגם גופי עבודה. זו הפריבילגיה של פרוזה ולדירקטור יש קריירה ארוכה ומגוונת שמאפשרת לה היכרות עמוקה עם כל אחת מהדמויות בספר. כפי שהיא סיפרה לי בראיון שערכתי עימה, לאחר שסיימתי לקרוא (בהנאה רבה) את ספרה: ״אני נמצאת בכל הדמויות. לא כי הייתי בהכרח במקום שלהן אלא בגלל שהן מעבירות רעיונות שלי״. הדמויות הן בדויות אך מכילות רסיסים של דמויות אמיתיות. ֿֿ

כבר שנים ארוכות שהיא כותבת וגם קוראת ספרי פרוזה על אמנות, שלא נכתבו על ידי מבקרי אמנות.  מעניין אותה איך מדיום אחד מסתכל על מדיום אחר. ״כתבתי ביקורת אמנות בכל העיתונים, היה לי בלוג על אמנות ולאורך כל השנים שאלתי את עצמי ״איך כותבים על אמנות״.

למה כתבת את הספר הזה?

הספר הזה הוא למעשה סיכום של הפעילות של רותי דירקטור בעולם האמנות הישראלי במשך כמה עשורים. הוא יצא מייד עם פרישתה מעבודתה במוזיאון אבל למעשה, היא עבדה עליו במשך שנים. ״זה התחיל לפני שנים רבות, כשלימדתי אוצרות בבצלאל ובהר הצופים היה מחסן ובו עבודות של בוגרים. ביקשתי מהסטודנטים שלי לעשות תערוכה מתוך העבודות במחסן וכדי להכניס אותם לעניין, המצאתי סיפור על אספנית שקונה עבודות של בוגרים. קראתי להם את הסיפור והם חשבו שזה אמיתישבאמת יש אישה כזאת. קראתי לה גאולה (במילרע) הורוביץ (כשם האספנית בפרק הראשון של הספר). תערוכה לא יצאה מזה אבל נשארתי עם דמות האספנית. עם השנים המשכתי לברוא בראש דמויות, להמציא להן עולם וגם לרקום את הקשרים ביניהן. בניתי  פרקים המבוססים כל אחד על דמות נשית ראשית, שיש לה פונקציה מסוימת בעולם האמנות ואז התחלתי לכתוב. הספר נאסף לבסוף בסגר הראשון של הקורונה. הייתי שלושה חודשים בחל״ת וישבתי יום יום בהנאה שלא תתואר ונשאבתי לכתיבה״.

רותי דירקטור צילום: עידו פדהצור

״להבין באמנות עלק, אמר. ״מי מבין באמנות, אלינור?אין מה להבין. יש רק לראות. לפתוח עיניים נקיות ולהסתכל״ אלינור נתקפה בצחוק. ״יחסית למי שחי בגליל, אתה די מתמצא בעולם האמנות. אתה בטוח שאתה לא מתגנב כל חמישי בערב העירה, לפתיחות? ״פתיחות״, הוא החרה אחריה והחווה בראשו לכיוון הגלריה. בכניסה לגלריה שולחן מכוסה מפת נייר לבנה מוכתמת בכתמי יין אדומים, וכוסות פלסטיק ריקות מגובבות עליה באי סדר. היין והבוטנים אזלו מזמן, אנשים עומדים בחוץ ומדברים. בתוך הגלריה - מיצב הגלריה של מיכאל. איש לא מסתכל. (מהכריכה האחורית של הספר)

מי קהל היעד של הספר?

תוך כדי קריאה תהיתי לגבי קהל היעד של הספר הנישתי הזה. חייכתי רבות תוך כדי קריאה, גם מתוך הזדהות וגם מתוך היכרות עם מילים ומשפטים מסויימים, המוכרים לי כל כך מהקריירה שלי עצמי בעולם הזה. תהיתי איך הוא יתקבל ואם הוא יעניין גם אנשים שאינם מהעולם הזה. אולי זה כמו לראות אמנותאפשר ליהנות ממנה בכל מיני רמות, גם אם אין לך השכלה אמנותית. שאלתי את רותי:

״הנמענים המידיים הם, כמובן, אנשי עולם האמנות אבל ממש לא רק הם. אני מקבלת תגובות חמות מאנשים שבכלל לא קשורים לאמנות, וגם מאנשים  מעולם הספרות כי המנגנונים הבסיסיים של עולם האמנות דומים לכל עולם שיש בו יצירתיות, הישגיות, יצרים, תחרות ושאיפות ומאבקי כוח. ברור שאנשים מעולם האמנות מזהים את הקודים הפנימיים אבל כשאנחנו קוראים ספרים שהעלילה שלהם מתרחשת מעולם הספרות או האקדמיה אנחנו יכולים ליהנות מהעולם הנפרש בפנינו, גם מבלי להיות חלק ממנו״.

הביתן הישראלי בגני הביאנלה בוונציה

הדרך לוונציה

בספר של דירקטור, ונציה מהווה את משאת הנפש, ומצטיירת כמטאפורה להצלחה. מי שהיא בוחרת להביא לבסוף לוונציה (בדרכים עקלקלות) הן הדמויות הכי לא צפויות. אני לא אעשה ספויילרים אבל מה שעובר כחוט השני בספר הזה הן דרכי הפעולה של השחקנים בשדה הזה: השיקולים של אוצרים וגלריסטים, מערכות היחסים עם אמנים, העדפות, אינטריגות, קנאה וגם נקמות. אין שום דבר נקי. אבל בלב העולם הזה נמצאת האמנות עצמה, שאפילו בתיאור מילולי ללא דימוי יכולה לרגש. והאמנים כמובן. הם מחוללי האמנות, דמויות מורכבות, כמו בחייםמלאי אגו, יהירות או חוסר ביטחון עצמי עמוק. באופן אישי הרבה דברים הזכירו לי את שנותיי כגלריסטית וכמה קשה היה לעבוד עם אמנים (מלבד קומץ). האוצרת בספר הולכת לראות עבודת וידאו של אמנית אך לא מתלהבת והאמנית אומרת לה: ״אני רואה שלא ממש הבנת את העבודה״ (עמ׳ 98). משפט מוכר לכל אוצרת/גלריסטית.

יחד עם זאת האמנים בספרה של דירקטור מתוארים ללא ציניות אלא, כפי שמישהי כתבה״עם חמלה והומור״. לא פשוט להיות אמן. כפי שאומרת אחת הדמויות בספר:  ״העולם שלהם בנוי על רגעי שיא ספורים, מלאי אדרנלין, שמעיפים אותם לגובהככל שעפים גבוה יותר, הצניחה אחר כך יותר קשה״. (עמ׳ 294). עולם של פיקים ונפילות, שמשפיעים על כל סביבתם. ״לאמן קשה להיות מחוץ למרכז. אם הוא לא גיבור ראשי, הוא לא גיבור בכלל״. (עמ׳ 298).

מלך ברגר במוזיאון תל-אביב

הסובייקטיביות של היופי

אם יש דבר שעובר בספר זה ההתייחסות לסוגים שונים של יופי. רפי לביא, האמן/מורה שהיה הכי קרוב למעמד של גורו בשנות השמונים במדרשה, התייחס בבוז ליופי. אלו היו השנים בהן אני למדתי במדרשה ואף הייתי תלמידתו. הדבר הכי נורא שאפשר היה לומר לסטודנט בביקורת עבודות זה ״יפה״. האבסורד הוא שהיום העבודות שלו עצמו נחשבות יפות. הוא בטח מתהפך בקברו. רותי דירקטור נמשכת לסוגים שונים של יופי. כבר שנים שהיא מתעניינת במה שמכונה outsider art – אמנים שהם אוטודידקטים ורק בשנים האחרונות בכלל מתייחסים אליהם ברצינות. עד לפני עשור אם לא למדת במוסד מסודר (ורצוי גם לתואר שני), אף אוצר לא היה מסתכל עליך. זו אמנות שמרתקת אותה לאורך שנים, וכשהיתה אוצרת ראשית במוזיאון חיפה, אצרה שם בשנת 2013  את התערוכה במעגלים אחרים אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים. לאחרונה נסעה במיוחד לבאזל כדי לראות תערוכה של האמן הגיאורגי ניקו פירוסמני, צייר נאיבי, אוטודידקט שמצייר זברות וחיות אחרות, נופים ופרטרטים.

ב– 2021 דירקטור אצרה במוזיאון תלאביב תערוכה של האמן האוטודידקט מלך ברגר, שהיה אז בן 94  הוא נפטר שנה מאוחר יותר). מעולם לא היתה לו לפני כן תערוכהלא בגלריה ולא במוזיאון והתערוכה שלו הדהימה כל מי שביקר בה. הטעם משתנה וכך גם תפישת היופי שלנו.

תוכן העניינים של הספר

חדוות הקריאה

כשם שרותי דירקטור נהנתה לכתוב, גם אני נהניתי לקרוא את הספר הדרך לוונציה. היה מרתק לדמיין את היצירות המתוארות בפרוטרוט ולהבין שכל אחד מדמיין אותן אחרת כי למעשה, אין דימוי. נהניתי מאד מהכתיבה עצמהרותי דירקטור פשוט כותבת יפה. כל פרק מוקדש לבעלת תפקיד בעולם האמנותכולן נשיםאבל מהר מתברר שיש קשר בין כולן.  זה אמנם הצייטגייסט אבל באופן חריג, עולם האמנות הישראלי באמת שופע נשים חזקות ומשפיעות בעמדות מפתח. בנוסף, הרגשתי לא פעם מעורבת רגשית, כשקראתי על סיטואציות שבהן מצאתי את עצמי בעבר. זה כמובן שגם אני השתעשעתי בניחושים על מי מבוססות הדמויות. בעולם האמנות הישראלי יש הרבה קליקות ומעמדות וכך היה לאורך ההיסטוריה. בספר, דירקטור מכניסה גם את השוליים הלא נחשבים. בין אם זו ציירת מהפריפריה שלא למדה אמנות ומציירת פרחים יפים ובין אם זה מישה, האמן הרוסי המתנשא, בוגר האקדמיה במוסקבהשבז לציור החפיפניקי ודל החומר של האמנים הישראלים.

הטרגדיה של האמנות הישראלית

הספר עוסק באופן ספציפי בעולם האמנות הישראלי, על ההיסטוריה שלו, הגיבורים שלורפי והמדרשה, – דברים מאד מקומיים וספציפיים. הטרגדיה של האמנות הישראלית, על פי רותי דירקטור,  היא היותה מצויינת אך מבודדת. בעיה נוספת, על פי דירקטור, היא היעדר כסףכולם נאבקים למחייתם. כמעט אין אמנים שמתפרנסים מהאמנות שלהם אז ההצלחה מתבטאת בכבוד פנימי.
כמו כן, אי אפשר לנתק את האמנות הישראלית מהפוליטיקה וחוסר היציבות שיש בארץ הזאת. עד כדי כך שגם אספנים ישראלים הפסיקו, להביע בה אמון וזה באמת טראגי. אני רוצה לחשוב שיש עכשיו עניין מחודש ושיש הבנה בחשיבות של תמיכה באמנות המקומית כי זהו מקור החמצן היחידי שלה.

האבסורד הגדול הוא ההתעסקות הישראלית, המלאת חשיבות עצמית, במושגים של מרכז ופריפריה, כשאנחנו בעצמנו פרובינציה בגודל ראש של סיכה על מפת האמנות העולמית. ולראיה, גם השנה לא נבחר אף אמן ישראלי להשתתף בתערוכה המרכזית בביאנלה ה- 60 בוונציה, שתיפתח בקרוב. 

ומה הלאה?

הספר מסכם את הקריירה העשירה של רותי דירקטור בעולם האמנות אך גם שולח אותה קדימה למחוזות אחרים, גם של כתיבה וגם לתשוקות האחרות שלה, הקשורות לגוף ולתנועה. היא כבר מבשלת במוחה את ספר הפרוזה הבא שלה אבל בינתיים, במהלך מעניין, הספר יוצא אל החיים. זוג האמניות בספר שהליכה היא העשייה האמנותית שלהן, מהוות השראה לפרוייקט בחיים האמיתיים. בספר האמניות הולכות בתלאביב ומשרטטות מפה של סצנת האמנות התלאביבית של פעם (שמחתי לאיזכור של הגלריה שליגלריה שטרן, בהולכן ברחוב גורדון). במציאות, מתכננת רותי דירקטור יחד עם אשת המחול איריס לנה, הליכות בתל אביב בעקבות ההיסטוריה של המחול הישראלי. רותי ואיריס יובילו קבוצות וישוחחו תוך כדי שיטוט על מחול, על תרבות גוף, על הליכות בעיר ועל קווים שנוצרים תוך כדי הליכה.

רותי דירקטור אמנם פרשה מהמוזיאון אבל נשמע שעוד יש לה הרבה מה לומר לנו. בהחלט יש למה לצפות. 

את הספר ״הדרך לוונציה״ ניתן לרכוש היישר מהוצאת אפיק כאן.

קראת? יש לך מה לומר על הספר – נשמח לקרוא בתגובות. 

גם השנה אדריך סיורים בביאנלה בוונציה. מעוניינים לסייר איתי? לחצו על הכפתור לכל הפרטים.

עוד לא רשומים לקבל עידכונים
שבועיים במייל? כדאי!

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. פזית דהן

    ספר נפלא קראתי סמוך ליציאה שלו. יש דיגיטלי באתר עברית. לא יכולתי להניח אותו. מומלץ למי שאוהב אמנות וגם למי שרק מחפש סיפור טוב.

כתיבת תגובה