לכל אחד היונה פישר שלו. רבות נכתב רשת מאז פטירתו וכאן ארכז כמה מהדברים מתוך כבוד לפועלו לקידום האמנות הישראלית במשך למעלה מ-50 שנה.
יונה פישר, חתן פרס ישראל, שהלך לפני שבוע לעולמו, החל את פועלו האמנותי בשנות הששים – עוד לפני שהמילה ״אוצר״ היתה קיימת. השפעתו על שדה האמנות הישאלי נמשכה עד לימיו האחרונים ממש. התשוקה לאמנות לא כבתה בו וזה אולי המרכיב הסודי והחשוב ביותר של אנשי האמנות הגדולים. בנוסף היתה לו עין מצויינת וגם עמדת כוח, שאיפשרה לו לקדם אמנים שהיו ראויים בעיניו. סקרנותו והתלהבותו היו הדלק שהניע אותו ללכת מתערוכה לתערוכה, מסטודיו לסטודיו, להיפגש עם קולגות, ללמד ולהרצות על הדבר שאהב כל–כך – האמנות הישראלית. הגדולה האמיתית של פישר היתה שתמיד עסק באמנות חדשה – בין אם היה זה החדש של שנות הששים ובין אם החדש של ימינו אנו. הוא ראה את תפקידו של האוצר לתת תוקף גם לאמנות חדשה ולא רק להציג אמנות העבר.
התשוקה לאמנות
הקריירה שלו כאוצר החלה עם הקמת מוזיאון ישראל בשנת 1965. שם הוא סימן כשרונות צעירים כמו הנרי שלזניאק, פנחס כהן גן, צבי גולדשטיין ורפי לביא. הוא הנהיג מדיניות רכישות במוזיאון, שכלל גם אמנים צעירים. בשנות השבעים הוא עסק באמנות מושגית ואף טבע את ביטוי העברי.
הוא עבד במוזיאון ישראל עד שנת 1991 ואז התמנה למשך שנתיים לאוצר הראשי של מוזיאון תל–אביב. הוא הקים בשנת 2003 את מוזיאון אשדוד, שהיה הבייבי שלו ושימש כאוצר הראשי במוזיאון עד 2011.
מסתבר שלכל אחד היונה פישר שלו, כך עולה מההספדים הרבים שנכתבו לזכרו מאז פטירתו ב– 3.3.22 בגיל 89. רוב הכותבים מבליטים את היחסים האישיים שלהם איתו דרך צילומים וסיפורים וגם אלו תורמים לתמונה של אחד מאנשי האמנות המשפיעים על שדה האמנות הישראלי ב– 60 שנה האחרונות. אני דווקא לא הכרתי אותו ולא יכולה לתרום נימה אישית ולכן בחרתי לרכז כמה דברים שנכתבו על ידי מי שכן הכירו אותו.
הכי קשה לגדל אריה
האוצר דורון רבינא פירסם בפייסבוק את ההספד שנשא בלווייתו של פישר:
בארוחה חברית, במטבח של נחמה ויונה, נסובה סביב השולחן, לרגע, שיחה על שאלת אימוץ של כלב, ועל הקושי הכרוך בכך. השיחה סבה סביב השולחן, אבל יונה לא לקח בה חלק. הוא הקשיב בשתיקה. כשנראה שהקושי הוקף מכל צדדיו , יונה התערב פתאום ואמר: הכי קשה זה לגדל אריה! פרצנו בצחוק. הטון של יונה, ברצינותו המבודחת, או במבודחותו הרצינית, העניק למשפט תוקף של דברים הנאמרים מפיו של בעל ניסיון.
אבל מה שהצחיק ,וחתם את השיחה בערב, הפך בבוקר שלמחרת, לחידה. טבעו של משפט כזה, מפי אדם כמו יונה פישר, הוא להצחיק תחילה, וימים אחר כך להדהד בראש כשאלה: למה הוא התכוון? ומה זה , בעצם , לגדל אריה? כשחושבים מה יונה ״גידל״ באמנות הישראלית, עולים שני מושגים, שיונה לא רק ליווה, הטעין, קידם או שיכלל, אלא חולל אותם. חולל אותם מיסודם. הראשון: האוונגרד, במתכונתו הישראלית והשני: המושג –אוצר.
האוונגרד הישראלי, שיונה הוא מחוללו, הוא לא רק הרגע ההיסטורי של שנות ה-60 וה-70 בהן חולל את מעשיו האוצרותיים המהפכניים ופורצי הגבולות, אלא גם צריבה של האוונגרד כמופת–פנטום בדורות האמנותיים בישראל, שיבואו לאחר מכן. כלומר, ההסתופפות סביב דמותו של יונה, והעלתה על נס עד היום, היא לא רק הכרת תודה של שדה– האמנות, למי שעיצב את חלק מרגעיו החשובים, חלק מאבני–היסוד של האמנות הישראלית, אלא גם געגוע תת–קרקעי לרדיקליות אמנותית, ששאגתה המהדהדת מאז , פעילה ומשפיעה כהד רחוק מן העבר. יונה היה ההווה המתמשך שלה. יונה לא רק יצק תוכן ומשמעויות חסרות תקדים לתפקיד האוצר, הוא היה גם המקרה הפרטי הראשון בארץ למימושו במתכונתו השאפתנית המוכרת כיום, והיסוד לעצם ההגדרה ״אוצר״ בישראל.
מול תפיסת האוצרות ההיסטורית שרווחה בשנות השישים והשבעים, ושטוותה לולאה ללולאה בשרשרת כרונולוגית של מחוייבות היסטורית, יונה פער, סימן, וגידל, את הנתק והשבר הפורה שמציע להיסטוריה ה׳עכשיו׳.
הפניית הגב לסד התצוגה הכרונולוגי של אותה תקופה, למשל, והצבת ההקשרים האמנותיים בין יצירות שונות בחזית, היא מעשה תקדימי של יונה ,שצעירי האוצרות והאוצרים בישראל פוסעים עליו בטבעיות, בלי לדעת תמיד, מי היה הראשון ששיחרר את האריה.
יונה הפך את המוזיאון לזירת חיות וחיוניות של אמנות ,צעירה בעיקרה, המתהווה בזמן אמת, תוך שהוא מותח עד לקצה, וגם מרופף, את הגבולות הנמתחים בין מוסד ואוונגרד.
יונה הוא היחיד היכול לשאת את המילה ״מושגי״, מונח שהוא עצמו טבע בעברית, בשתי הוראותיו– קונספטואלי ו–המושג שלי. אפילו מונחים יסודיים, כמו אוסף מוזיאלי או קטלוג אמנות, חבים את ההתהוות וההתגבשות של מעמדם בישראל באופן צמוד לפועלו ולתפיסותיו.
ועכשיו– מותו העכשווי של יונה. מותו העכשווי של יונה פישר לאחר שהוליד את העכשיו. כל הדרך, ולא עוד פסיעה. אמנות קל לאלף, קל עד זרא לביית, מורכב יותר לראות, ומורכב יותר לצוד, כלומר לבחור. אבל לגדל ? הכי קשה זה לגדל אריה״.
המציא את מושג המושגי
גם ד״ר דליה מנור פירסמה בפייסבוק דברים לזכרו, מעבר לתרומתו המשמעותית כל כך לאמנות האוונגרד והאמנים הצעירים של אז והיום.
״רבים מזהים אותו ובצדק עם האמנות המושגית בישראל ובמיוחד סביב התערוכה "מושג+אינפורמציה" (מוזאון ישראל רכש אז את "נהר ירושלים"! מישהו יכול לדמיין היום מוזאון רוכש פרויקט מושגי?) ותערוכות אחרות בשנות ה70 שהעמידו את מוזאון ישראל בחוד החנית של העכשוויות. עם זאת, יונה פישר היה מגוון ורב פנים. מוקדם עדיין לסכם את מפעלות חייו. נמתין לספר של מוזאון אשדוד שתוכנן ליום הולדתו ה90 בסוף השנה.
בינתיים אפשר להזכיר כמה ציוני דרך נוספים שבהם פישר הלך בדרכים חדשות. התערוכה "אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה הי"ט" במוזאון ישראל ב1979 סימנה כיוון חדש בחשיבה ההיסטורית על האמנות הארץ–ישראלית. לאו דוקא בריאה של יש מאין עם הקמת בצלאל אלא דוקא המשכיות מסוימת. ובעיקר, לא הכל התחיל עם המפעל הציוני. היו פה יוצרים והיתה פעילות – אולי לא בגדר אמנות מודרנית, אבל בהחלט סוג של יצירה יהודית שעד אז לא זכתה כלל להתעניינות.
פישר העז לערער אז על תרומתו של בוריס שץ לבנייתה של האמנות הישראלית המודרנית והיה קול יחיד בעניין זה גם בתוך מוזאון ישראל שהעדיף כמה שנים אחר כך להעצים את הנרטיב של "אבי האמנות הישראלית" בתערוכה הנודעת "בצלאל של שץ". שנים קדימה, בשנות ה80 הגה יונה פישר לפני רבים את רעיון הים–תיכוניות כגורם משותף לתרבויות השוכנות לחופיו בתערוכה משותפת עם מוזאון צרפתי "לצייר באור הים התיכון" ב1987. ושנה קודם אצר את הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה, פעם ראשונה ואחרונה מאז שנות ה-50 שהוצגה בביתן תערוכה קבוצתית. המכנה המשותף של הצבע –באותו הקשר ים תיכוני – אפשרו חיבורים מפתיעים ביותר כמו קופפרמן עם לודוויג בלום או אביבה אורי לצד שוקי בורקובסקי וגם לראשונה אמנים לא יהודים – אסד עזי ואיברהים נובאני. בתערוכה הציגו גם זריצקי, קריזה, לארי אברמסון וגבי קלזמר. יונה פישר לא נח ולא התרפק על עברו החשוב ולאחר שסיים פרק ארוך במוזאון ישראל ופרק קצר במוזאון תל אביב פנה להקים ולתמוך במוזאון בפריפריה, מוזאון אשדוד. וגם כשסיים את תפקידו שם המשיך להתעניין באמנים עכשוויים, ויודעים כל אלה שראו אותו בביקורי תערוכות וביקורי סטודיו והמשיך לאצור ולכתוב.
ועוד משהו קצר על כתיבה: הכתיבה של יונה בקטלוגים של תערוכות היא תמציתית, אינטואיטיבית, בלי הערות שוליים וציטטות של הפילוסופים הגדולים, מתוך התבוננות בציור (כן, לרוב ציור) ומבלי לנסות למוסס את המסתורין העוטה את הציור, בעיקר המופשט. היום אולי כבר אי אפשר לכתוב ככה. ואם כבר כתיבה, איך אפשר לשכוח את יצירת כתב העת קו – בסדרה הראשונה של שנות ה60 שיונה תרם לה גם את עיצוביו, והסדרה השניה של שנות ה80 שנתן לה חסותו. בקיצור – לא ניתן לצמצם את מפעלו של יונה פישר לכמה שורות בפוסט – מדובר במפעל חיים אדיר שתוצאותיו יישארו איתנו לדורות״.
הוקרת תודה
כל מי שכתב על יונה פישר בשבוע האחרון הודה לו. סיכמה יפה האוצרת הותיקה ד״ר גליה בר–אור: יונה ״פישר איננו, נפטר אמש, משאיר חלל גדול ותחושת הוקרה, שזכינו לאיש אמנות שהיה ויהיה מופת שאין שני לו. גופו בגד אבל רוחו נותרה רעננה, והוא נוקב ומדויק, נדיב מאין כמוהו ומעניק השראה לצעירות וצעירים, האמנות חייו וחייו האמנות. יחד עם נחמה ביקר בקצווי ארץ לחוות אמנות וטבע, ועוד הספקתי להקליט ראיון אתו לפני פחות משבועיים, דיברנו על אוונגרד באמנות ועל תערוכות פורצות דרך שאצר. יונה פישר, כמעט בן 90 במותו, והמשיך ליצור ברוחו ולהעניק עד הרגע האחרון. יהא זכרו ברוך״.
לפעמים אנחנו צריכים תזכורת שיש ממה להתלהב בשדה האמנות המקומי. עם כל הכבוד לקוסאמה ולכוכבים אחרים שזורחים כאן לרגע, חשוב לתת את הכבוד שמגיע לאמנות הישראלית המצויינת. בעניין זה, כואב לי שלא נבחר אף אמן ישראלי לתערוכה המרכזית בביאנלה בוונציה – זה היה עוזר לרבים לחוש גאווה מקומית, שחסרה כל–כך.
קריאה מומלצת נוספת בעקבות פטירתו של יונה פישר:
כתבתה של נעמה ריבה בעיתון הארץ
כתבתה של מיטל רז במגזין ערב רב.
*העבודה בראש הפוסט היא של מיכל נאמן.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
