פחות משלושה שבועות מאז מותו של ג׳ורג׳ פלויד בידי שוטר אמריקאי והעולם בלהבות. זה תמיד מרתק אותי להבין איך תנועות נוצרות וזה תמיד מתחיל מאדם אחד - כן, מסתבר שקול אחד יכול להשפיע. במקרה של תנועת Black lives matter ג׳ורג׳ פלויד היה צריך לאבד את חייו בשביל זה. במקרה של Me too היתה זו טרנה בורק, אקטיביסטית שחורה שיצאה לסייע לנערות שעברו התעללות מינית.
הצייטגייסט הוא תיקון עוולות עבר, שבשני המקרים מבוססות על חחושת עליונות – בין אם זה של לבנים על מי שאינו לבן או גברים על נשים. יש תחושה כאילו הגענו לנקודת מפנה בה נוצרה מאסה קריטית שלא ניתן להתעלם ממנה לקראת התיקון. זה לא אומר שהבעיות מפסיקות להתקיים. מספיק לצפות בסידרה המרתקת והמצמררת בנטפליקס על פשעיו של ג׳פרי אפשטיין נגד מאות ואולי אלפי נערות תמימות. תוך כדי מאבק בגזענות באמריקה עדיין נשמעים קולות של ימנים קיצוניים ונראות תמונות של אלימות נגד שחורים.
הצורך בתחושת עליונות היא עתיקת יומין. תופעת העבדות המחישה זאת יותר מכל ודי מדהים לחשוב שהתופעה הזו המשיכה לתוך המאה ה- 19. אמנם בתצורות מתוחכמות יותר, אבל סחר בבני אדם קיים גם היום, השד הגזעני מרים את ראשו תדיר גם אצלינו. אין כמו המערכון של לול על העולים החדשים כדי להמחיש זאת. שלא לדבר על תחושת העליונות של יהודים רבים על הערבים.
באופן סמלי, במוקד המאבק נגד הגזענות השבוע, היה דווקא ניפוץ פסלים.
פסל כסמל
פסלים של דמויות משמעותיות מפארים את המרחב הציבורי מימי יוון העתיקה. לעיתים הם מוקמים כסמלי כוח על ידי מנהיגים שרוצים להנציח את עצמם. לעיתים הדמויות המונצחות מסמלים שלבים שונים בהיסטוריה של אומה וקורה שהם מאבדים את הרלבנטיות שלהם. כמו הפסל של סאדאם חוסיין, שהוקם בבגדד ב- 2002 לכבוד יום הולדתו ה- 65. בדיוק שנה אחרי זה, הפסל הופל על ידי חיילים אמריקאים. כך קרה עם מאות פסלים של לנין שהועלמו מאוקראינה בניסיון להתרחק מההיסטוריה הסובייטית.
בגבעת הקיפטול של מדינת מינסוטה הורד פסל של כריסטופר קולומבוס! מי שגילה את אמריקה לא נחשב גיבור נערץ על ידי הילידים האמריקאים שרקדו סביב הפסל המונח על הרצפה לצלילי תיפוף אינידאני.
בבריסטול הופל לנהר פסל של אדוארד קולסטון (בדימוי לעיל), חבר פרלמנט במאה ה- 17, איש מכובד שתרם רבות לחברה אבל היה גם סוחר עבדים מאפריקה. המפגינים השחורים נשענו על צווארו של קולסטון, כפי שהשוטר עשה לג׳ורג׳ פלויד. מדוע פסל של אדם כה שנוי במחלוקת עדיין הוצב במרחב הציבורי זו שאלה בפני עצמה. הפסל נמשה בינתיים מהנהר ויוצב במוזיאון בעיר. אולי זו התשובה עבור פסלים אחרים שנויים במחלוקת והסיבה היא שלדעתי אסור למחוק את ההיסטוריה. גם אם מה שהיה איננו עוד, גם אם העבר היה מחפיר – חשוב לזכור! כמו היטלר, כמו הירושימה, כמו הרבה עוולות אנושיות, הזיכרון חשוב כדי למנוע הישנות. הניו יורק טיימס פירסם רשימה של פסלים על הכוונת וביניהם החשש שאפילו פסלים של ווינסטון צ׳רצ׳יל עלולים להיות מטרה למפגינים בגלל שהביע דעות גזעניות. הופתעתי לקרוא שבאדן פאוול, מייסד תנועת הצופים, שהייתי חברה גאה בה, אחז אף הוא בדעות גזעניות ואף הביע את הערצתו להיטלר!
בפאריז מיהרו להגיב למחאה באופן פרו-אקטיבי והוציאו קול קורא לאמנים ממוצא אפריקאי להקמת אנדרטה לזכר קורבנות העבדות. הפסל יוקם בגני הטילרי ליד מוזיאון הלובר.
מה שקרה השבוע בארצות הברית ובבריטניה מדהים ומטריד בו זמנית. מטריד מפני שבעייה כה עמוקה ומושרשת דורשת חשבון נפש ארוך ועמוק. יש המון הכאה על חטא עכשיו, בעיקר בארצות הברית. אנשים לבנים רבים רוצים באמת להביע את הזדהותם עם השחורים הנפגעים אבל לא תמיד יש נכונות לקבל מחוות, הנתפשות בעיניהם (ואולי בצדק) כשטחיות. הדוגמה הראשונה שעולה בדעתי בהקשר זה הוא המקרה של דנה שוץ, האמנית האמריקאית שהציגה בביאנלה של הוויטני ב- 2017 ציור של אמט טיל – נער שחור בן 14 שנהרג כתצואה מלינץ׳ ב- 1955, לאחר שהואשם בכך שפלירטט עם אישה צעירה בחנות במיסיסיפי. צילום של אמט שוכב בארון מתים כשראשו המרוסק גלוי לעיני כל זיעזע את שוץ והיא ציירה בהשפעת הדימוי הזה. תגובות זועמות של אזרחים שחורים לא איחרו לבוא, בטענה שאף אדם לבן לא רשאי לנצל סבל שחור כדי להפיק רווח או בידור. אנשים שחורים חסמו בגופם את הציור בוויטני כדי שהמבקרים לא יוכלו לצפות בו. טענה נוספת היתה שאמנים לבנים לא רשאים לנכס תרבות שחורה.
יכול להיות שאם הציור של שוץ היה נעשה היום, הוא היה מתקבל אחרת, ברוח השעה. אבל הסיפור הזה ממחיש את עומק הקרע. הפגנות הם אולי הצעד הראשון והחשוב בדרך הארוכה להבראה והלוואי שגם אצלינו היו יוצאים לרחובות על הריגתו של נער אוטסיט שהחזיק טלפון בידו. אבל הדרך עוד ארוכה…
זוית נוספת על נושא זה בכתבה המעניינת של גלעד מלצר, למנויי הארץ.
תגובתו של בנקסי
בהקשר של הפסל של קולסטון בבריסטול, עיר הולדתו של אמן הרחוב בנקסי, הוא הגיב לאירוע בהצעה להשיב את הפסל על כנו ולהזמין שלושה פסלים נוספים בגודל טבעי של דמויות המושכות בכבל המונח על צווארו כדי להפיל אותו וכך יונצח גם היום ההיסטורי הזה. אגב, בנקסי היה פעיל במיוחד השבוע. הוא התייחס למחאה השחורה בפוסט נוסף מתחילת השבוע, בו פירסם דימוי של נר זיכרון לצד פורטרייט שחור. הנר הדלוק מתחיל ללחך את דגל ארצות הברית התלוי מעליו. בנוסף, צרף טקסט שמטיל את האחריות לפיתרון הבעייה של השחורים בידי הלבנים, שגרמו לה מלכתחילה.
תודה דבי על תוספת חשובה זו שהגדילה להבהיר בעיה קשה ומסוכנת כל כך.