שני גורמים חברו יחדיו להצלחת שבוע ארט באזל מיאמי ביץ' השנה: חגיגות העשרים ליריד וחגיגות סוף הקורונה או לפחות האשליה של סוף הקורונה. האוצרת תמי כץ-פרימן מדווחת מהשטח.
מה היה מיוחד במהדורת העשרים של היריד?
מאז 2002, מידי שנה בתחילת דצמבר, מיאמי מושכת אליה את צמרת עולם האמנות הבינלאומי ביחד עם עשרות אלפי שוחרי אמנות וקובעי טעם עתירי הון. יריד ארט באזל מיאמי ביץ', שחגג השנה עשרים, שינה את מיאמי מקצה לקצה. השנה דווח על 76,000 מבקרים שהגיעו לעיר מעשרות מדינות כדי לבקר ביריד המרכזי שהיה הגדול ביותר עד כה. השתתפו בו 282 גלריות מ-38 מדינות, כשבמקביל התארחו בעיר עוד 17 ירידי לווין קטנים יותר. מתקפת אמנות בסדר גודל שכזה גרמה עם השנים לצמיחה כלכלית חסרת תקדים ועל הדרך השפיעה באופן דרמטי גם על הסצנה המקומית. בעשרים השנים האחרונות נפתחו כאן עשרות גלריות חדשות ואמנים רבים עברו להתגורר במיאמי או הגיעו לכאן לתוכניות שהות (רזידנסי) יוקרתיות. האספנים הפרטיים, שחלקם פתחו את אוספיהם לקהל הרחב וחלקם פותחים את בתיהם לקהל מצומצם רק בימי היריד, נכנסים כל שנה לסחרור תחרותי ביניהם, והשנה נדמה כי הגיעו לשיאים שלא נראו כמותם.
מדובר על למעלה מחצי מיליארד דולר שמוזרם לאזור דרום פלורידה מדי שנה. קשה לתפוס את זה במושגים ישראליים: חמישה ימים, 500 מיליון דולר. תחשבו על נדל"ן, על מלונות, על מסעדות, על נהגי מוניות, על קניות ובילויים ועל כלל נותני השירותים – כולם עושים קופה שבוע בשנה.
אם כל שנה מיאמי מתמרקת ולובשת את מיטב מחלצותיה, הרי השנה, לרגל חגיגות העשרים, תחושת החגיגיות התעצמה. אני חושבת שמה שעשה את זה לכל כך מיוחד השנה היה תמהיל מרוכז בין תערוכות מוזיאליות משובחות, תצוגות מרשימות באוספים הפרטיים שפתוחים לקהל כמוזיאונים לכל דבר, תערוכות בגלריות, כמה תערוכות פופ-אפ מפתיעות והרמה הגבוהה של חלק מהירידים – ביחד זו היתה חגיגת אמנות אחת גדולה.
מה היו עבורך חמשת אירועי השיא של השבוע?
אלכסנדר דיופ (Alexandre Diop)
לא בכל יום מזדמן לך להכיר אמן צעיר, ממש בתחילת דרכו, שהכישרון שלו מבעיר ניצוצות וברור לך שהוא יהיה כוכב. זה קרה לי עם האמן הסנגלי-צרפתי אלכסנדר דיופ, שביקרתי אצלו בסטודיו כבר בשנה שעברה, כשהיה בתוכנית הרזידנסי של מוזיאון רובל. היו שם עבודות אסמבלאז' שהורכבו מחפצים וחומרים שהוא מצא בשכונת אלאפאת'ה, שם שוכן המוזיאון. כבר אז היה לי ברור שאני עדה לרגע הנדיר הזה שבו כוכב נולד. בשבוע האחרון הוא כבר קצר את הפירות, לאחר שסומן גם על ידי המנטור שלו, האמן קהינדה ווילי ותערוכת יחיד גדולה שלו נפתחה ערב היריד הן במוזיאון רובל (שיחה בין דיופ לבין האוצר המוערך הנס אולריך אובריסט מופיעה בקטלוג של התערוכה), והן בגלריה ספינלו המקומית. דיופ, שנולד בפריז, ב-1995, לאב סנגלי, עבר לברלין בגיל 18, וכיום חי ועובד בווינה. העבודות המונומנטליות הייחודיות שלו, על אף שהן משלבות השפעות של אמנות רחוב, באסקיאט, פיקאסו וכמעט כל תולדות האמנות, לא דומות לשום דבר שהכרתי. הוא שואב השראה משורשיו האירופים והאפריקאים, אבל הנושאים שלו אוניברסליים, קשורים למוצא, סבל ואלימות בהקשרים סוציו-פוליטיים קולוניאליסטים ומגדריים.
לאנדרו ארליך (Leandro Erlich)
האמן הארגנטינאי לאנדרו ארליך מככב בתערוכה המושקעת ביותר שאי פעם ראיתי במוזיאון פרז (PAMM). התערוכה, שמתפרשת על כל הקומה העליונה של המוזיאון, נקראת "סף" (לימינל) והיא כוללת רצף של מיצבים שמתאפיינים כמצבי סף/מעבר – מעלית, כיתה, מספרה, מדרכה, בריכת שחייה, חדר כביסה או חלון. לאנדרו ארליך (יליד ארגנטינה 1973, חי ועובד בבואנוס איירס) התבלט כבר מסוף שנות ה-90 כאמן קונספטואלי שמתעסק בפרדוקסים ויזואליים ובאשליות אופטיות. בתערוכה מקיפה זו, הראשונה בסדר גודל כזה בארצות הברית, הוא מצליח לזקק אצל הצופים חוויה רבת קסם ולעורר את האלביתי – המאוים הפרוידיאני – דווקא סביב מצבים מוכרים מחיי היומיום. את התערוכה אצר דן קמרון. גילוי נאות: לאחרונה הסתבר לי שלאנדרו ארליך הפך לקרוב משפחה שלי…
אדריאן ויאר רוחאס (Adrián Villar Rojas)
אמן ארגנטיני נוסף ואחד האמנים האהובים עלי (יליד 1980, רוסאריו, ארגנטינה) מציג במוזיאון הבאס (The Bass) במיאמי ביץ'. התערוכה נקראת "סוף הדמיון" (El fin de la imaginación) והיא כוללת מיצבים מונומנטלים ופסלים שנעשו במיוחד לתערוכה, חלקם בשיתוף עם האמנית הארגנטינאית מריאנה טלריה. התערוכה עוסקת בפרקטיקות של הנצחה במצבים של אנושות בסיכון, על סף הכחדה, לאחר קריסת האנתרופוקן והנסיונות לכיבוש החלל, כסוג של ארכיאולוגיה עתידנית בשילוב עם טכנולוגיה.
דורון לנגברג (Doron Langberg )
אמן נהדר נוסף שהכרתי באופן אישי השבוע היה דורון לנגברג, אמן ישראלי שגם עליו אין לי ספק שעוד נשמע רבות. לנגברג (יליד המושבה יוקנעם, 1985, גר ועובד בניו יורק), נחשב היום לאחד הקולות הבולטים בדור הצעיר של הציור הפיגורטיבי. העבודות שלו מתאפיינות בצבעוניות עזה וזוהרת ובסוג של מזיגה אירוטית בין גופים אמורפיים המזוהים רק באופן חלקי ומרומז. בציוריו נרקמים מערכות יחסים בין דיוקנאות שלו, של בני משפחתו וחבריו, כשהם חוגגים את הפיזיות של המגע בחושניות ובמיניות קווירית אינטימית ועזת הבעה. הוא מציג גוף עבודות יפהפה במוזיאון רובל ובמקביל הציג תערוכת יחיד ביריד המרכזי, בביתן של גלריה ויקטוריה מירו המייצגת אותו. למותר לציין שכל העבודות נמכרו כבר ביום הראשון.
ויליאם קנטרידג׳ (William Kentridge )
האמן הדרום אפריקאי, הציג את האופרה שלו, הראש והמשא [The Head & the Load] במשך שלושה ימים בלבד בהיכל התרבות של מיאמי. זה היה אחד מרגעי השיא של השבוע הזה ואחד מאירועי הבמה המחשמלים שיצא לי לראות. באמצעות השפה הייחודית והמוכרת שלו, קנטרידג׳ יצר קולאז׳ בימתי היסטורי-דאדאיסטי, המערב מוסיקה מקורית, הפעם של פיליפ מילר בשילוב של ג'יבריש ושירים אפריקאים מסורתיים, תנועה, טקסטים (בין השאר של פרנץ פנון, טריסטן צארה, קורט שוויטרס), הקרנות, רישום וצלליות. האופרה מספרת את סיפורם הנשכח של מיליון אפריקאים שנשלחו ללחום לצד הבריטים, הגרמנים והצרפתים ומתו במלחמת העולם הראשונה. בסוף המופע היתה שיחה עם קנטרידג' שהוסיפה גוון אינטימי וחד פעמי לאירוע.
מה מאפיין את התערוכות המוזיאליות שנבחרו להיות מוצגות בזמן היריד?
בגלל ארט באזל במיאמי – בתוכנית התערוכות השנתית של המוזיאונים מושם דגש מיוחד על סוף השנה. כל מה שנפתח לקראת נובמבר נחשב לתערוכת דגל, לחלון הראווה של המוזיאון, שזוכה לחשיפה שאינה דומה לשאר ימות השנה. התערוכות האלה, בדרך כלל של אמנים שמככבים כבר בסצנה הבינלאומית, מושקעות יותר וממומנות בתקציבים מיוחדים, בשיתוף עם תורמים ונותני חסות רבי היקף. הפוליטיקה הזאת לעתים מסווית היטב ולעתים גלויה ושקופה. כך למשל השנה, האמן דידייה ויליאם מציג ב-MOCA שבצפון מיאמי, שכונה שמתגוררים בה בעיקר מהגרים מהאיטי. לאורך שנים התקיים סכסוך בין העיריה לבין המוזיאון, כך שהצגתו של אמן שגדל בשכונה ומוצאו מהאיטי בתיזמון המכובד של שבוע באזל היא בבחינת הצהרת כוונות ומחוות פיוס. או, כפי שראינו, שני אמנים ארגנטינאים מהליגה הגבוהה ביותר מככבים בתערוכות מוזיאליות מושקעות שמסונכרנות עם היריד. אין לי ספק שזה קשור לעובדה שב-2019 במסגרת ארט באזל מיאמי ביץ’ הוקדש פרויקט מיוחד לבואנוס איירס שהוכרזה אז כ”ארט באזל סיטי”, כלומר עיר שנבחנת בה אפשרות השקה עתידית של היריד היוקרתי. הקורונה כנראה שיבשה את התוכניות אבל זכינו לראות השנה שתי תערוכות מוזיאליות של אמנים ארגנטינאים בקנה מידה יוצא דופן.
מה היו הנושאים המרכזיים במיאמי השנה? האם זיהית קשר נושאי בין הביאנלה לבין ארט באזל?
זו שאלה שקשה לי להשיב עליה. כי כשרואים אלפי יצירות אמנות בפרק זמן כה קצר – התחושה היא שיש הכל מכל וכל. ובכל זאת, הביטויים הגורפים של גלי התקינות הפוליטית לא פוסחים גם על ירידי אמנות ואותם נושאים חוזרים על עצמם בווריאציה כזאת או אחרת. בסופו של דבר אלה הנושאים החמים שמעסיקים היום אמנים ואמניות בכל מקום על פני הגלובוס – מהמיקרו של פוליטיקת הזהויות והמגדר ועד המאקרו של משבר האקלים, סוגיות קיומיות הקשורות להגירה, למלחמות ולקולוניאליזם. אני מודה שאי אפשר שלא להיות ציניים אל מול המפגש הבוטה בין הסבל האנושי, שמתבטא באמנות המוצגת, לבין הדשנות הנהנתנית בסגנון "הלוטוס הלבן" מצידם של שומרי הסף וצרכני האמנות האליטיסטים, שחוגגים במסיבות הדקדנטיות של מיאמי. יחד עם זאת, טוב שהצייטגייסט של ניסיונות התיקון של עוולות העבר – כולל טרנד הגיוון וההכלה – נוכחים גם במיאמי, גם אם זה רק למראית עין.
האם היתה נוכחות גדולה של אמנים שהציגו בביאנלה?
בהחלט כן. לאמנות אפריקאית בכלל ולאמנות של נשים בפרט היתה נוכחות גדולה גם כאן. זיהיתי כמה וכמה שמות מוכרים בתערוכות השונות ובירידים, אבל חלקם הציגו כאן עוד לפני הביאנלה בוונציה. הבולטת שבהן היא האמנית הקובנית בלקיס איון שהעיזבון שלה מופקד כבר כמה שנים בידיו של דיוויד קסטיו, גלריסט מקומי שגם הציג אותה עכשיו בארט באזל. לססיליה ויקוניה היתה תערוכה גדולה ב-MOCA לפני כמה שנים, את כדי הקרמיקה המונומנטליים של גבריאל צ'יילה אפשר היה לראות כאן כבר לפני שלוש שנים כשהוא היה כאן ברזידנסי. כריסטינה קווארלס כיכבה באוספים הפרטיים במיאמי עוד לפני הופעתה המרשימה בביאנלה.
האם יש הבדלים בין ירידי הלווין? איזה מהם היה המוצלח ביותר ולמה?
את יכולה לתאר לעצמך שחייבים להיות סלקטיבים בתוך השפע הזה וברור שיש הבדלי רמה בין הירידים השונים שמתאימים לכל טעם ולכל כיס באופן שמיטיב לשקף את ההירארכיה של שוק האמנות. בדרך כלל אני הולכת לחמישה: דיזיין מיאמי האח הקטן של היריד המרכזי המוקדש לעיצוב – תמיד מספק סוג של הפוגה מפרשנות שכן כולו נחת אסתטית. UNTITLED שמתקיים באוהל ענק על חוף הים ונחשב ליריד המוצלח והנחשק מבין ירידי הלווין, בזכות היותו אצור באופן מקצועי – היה השנה מוצלח במיוחד, לאחר שבשנה שעברה היה נדמה שנעשו בו בחירות בעיניים עצומות. NADA שמציג בעיקר גלריות צעירות ולא פעם אפשר לגלות בו אמנים צעירים, היה גם מוצלח השנה, PINTA יריד לאמנים מאמריקה הלטינית, היה אף הוא ברמה גבוהה השנה.
אבל אני רוצה לספר דווקא על החוויה שלי ב-PRIZM – יריד שניכרת בו היד האוצרותית האיכותית של מי שהקימה אותו לפני עשר שנים, האוצרת מיקייל סלומון. זהו יריד שמוקדש לאמנים אפריקאים שמוצגים על ידי גלריות אפריקאיות או ממוצא אפריקאי והוא הוקם הרבה לפני שהטרנד הזה התמסד. השנה השתתפו בו למעלה מ-60 גלריות שהציגו כ-100 אמנים מאפריקה ותפוצותיה. היריד היה מצוין והיית מצפה שלאור מגמת התיקון של השנים האחרונות זאת תהיה ה-אטרקציה של השבוע ושישתרכו תורים ארוכים בכניסה – אך לא! היינו שם כמעט לבד ושוב נוכחתי כמה צביעות יש בעולם האמנות.
*תמונת הכותרת: אלכסנדר דיופ במוזיאון רובל (פרט). צילום: תמי כץ-פרימן
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
קראתי בשקיקה ובתודה… כתבה מעשירה מאד.
מסקרן ומלהיב ביותר חגיגה לעיניים ומי שמעמיק חגיגה אינטלקטואלית