כריסטו, האמן שנודע כמי שעוטף דברים, הלך לעולמו בגיל. הגדולה של כריסטו היתה בעבודות מונומנטליות שיצרו טרנספורמציה זמנית של הנוף, והעבירה חוויה חד פעמית שנצרבת לעד בזיכרון של כל מי שביקר במיצביו. לשמחתי זכיתי לחוות שלושה ממיצביו, שניים מהם נחרטו בליבי כחוויה רב חושית ברמה הגבוהה ביותר.
כשנודע לי על מותו של האמן כריסטו, התגובה הספונטאנית שלי היתה ״אוי לא״. אנשים נוספים הגיבו כך לפוסט שהעליתי בפייסבוק. לא כל אמן זוכה לתגובות כאלה, גם אמנים אהובים, אבל לכריסטו מעמד של אמן אהוב במיוחד וזה לא מפתיע. הוא היה האמן הנדיב ביותר שאני מכירה בהיסטוריה של האמנות המודרנית. כל מטרתו היתה ליצור אמנות שגורמת לשמחה. האמנות שלו היתה חופשית – הוא מעולם לא גבה דמי כניסה למיצבים שלו – ודמוקרטית: היא היתה שייכת לכולם. כל מי שבא איתה במגע, חש את הנדיבות הזאת בתוכו. אני זכיתי לחוות שלוש עבודות של כריסטו – דגש על הזכות ועל החוויה.
כריסטו, או בשמו המלא. כריסטו ולדימירוב ז׳בצ׳ף נולד בבולגריה ב- 1935. הוא היה זרם אמנותי של איש אחד ונודע כאמן שעוטף דברים. הוא הגיע לפאריז ב- 1958, שם פגש את מי שהפכה לרעייתו ולשותפתו העסקית ז׳אן קלוד, שבאופן קוסמי נולדה בדיוק ביום בו נולד הוא עצמו. גם אחרי מותה ב- 2009 המשיך לחתום גם בשמה ״כריסטו וז׳אן קלוד״ כדי לתת כבוד לחלקה הגדול בהגשמת חלומותיו האמנותיים.
לכן, כשקראתי על הפרוייקט החדש של כריסטו באוקטובר 2015, ידעתי שאין מצב שלא אהיה שם. מדובר ברציפים הצפים, מיצב שהתקיים בין התאריכים 18 ליוני עד 3 ליולי 2016 בלאגו ד׳איסאו, האגם הרביעי בגודלו באיטליה. על החוויה שכללה שהות של שלושה ימים באגם טרום הפתיחה וצפיה מקרוב בהפקה המטורפת הזאת, אפשר לקרוא בהרחבה כאן.
החלומות שלו היו עצומי ממדים וכמעט את כולם הצליח להגשים. במהות עבודתו, התערבות דרמטית אבל זמנית בטבע. בשנות השבעים עטף מפרץ באורך שני ק״מ באוסטרליה. 14,000 מטר של בד נדרשו כדי לפרוס וילון לרוחב קניון בקולורדו בשנת 1972. בשנות השמונים הקיף 11 איים במפרץ בסקיין במיאמי בבד ורוד שצף על המים כמו חצאיות של בלרינה. גם מבנים עטף: ב- 1985 עטף את גשר פונט נף בפאריז וב- 1995 בפרוייקט שאפתני במיוחד – את בניין הרייכסטאג בברלין. עטיפת המבנים יוצרת טרנספורמציה והופכת אותם למעין מומיות.
בינואר 2005 הציב כריסטו 5,000 שערי מתכת בסנטרל פארק. על כל שער התנופפה יריעת בד בצבע זעפרן שיחד, יצרו מסלול כתום שהתתפתל כמו נחש בפארק. זו היתה חוויית הכריסטו הראשונה שלי ואיזו חוויה מהממת זו היתה! ביום בו ביקרתי השמיים היו כחולים והאדמה היתה מכוסה שלג. השילוב הזה בין הכחול, הלבן והכתום הזוהר יצר יופי כזה שהציף את נפשי והעלה דמעות אושר לעיני. זו לא הפעם הראשונה שאמנות מרגשת אותי אבל כאן זה לא אמנות במובן הקלאסי של התבוננות אלא חוויה שהיא אימרסיבית – של השתתפות פעילה והפיכה לחלק מהיצירה. ההליכה בתוך מסלול השערים איתה אקטיבית ומרגשת. אפשר לראות מהתמונות שצילמתי שגם המראה מרחוק היה מעורר השראה אבל ההליכה מתחת לכתום הזה חיזקה מאד את החוויה. צילמתי עד שנגמרה לי הסוללה במצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי ולא שבעתי מהיופי.
הסיבה שאני כל כך מצטערת על לכתו של כריסטו היא שבניגוד ליצירות אמנות התלויות במוזיאונים, שניתן להמשיך ליהנות מהן גם מאות שנים לאחר לכתו של האמן – במקרה של כריסטו האמנות מתה איתו. נכון שיש רישומים וצילומים אבל האירוע עצמו הוא זמני ולא נשאר ממנו שריד פיזי. אגב, כל החומרים המשמשים לפרוייקט ממוחזרים. פרוייקט אחד עוד נזכה לראות וזה את שער הניצחון בפאריז נעטף. זהו אירוע שתוכנן לספטמבר הקרוב אך נדחה לשנת 2021 בגלל הקורונה. הכל כבר מוכן וכריסטו עצמו ביקש שהוא יתקיים בכל מקרה.
פרוייקט אחר כנראה לא יבוצע ודווקא הוא אמור היה להיות המיצב הקבוע הראשון והיחיד של כריסטו. מדובר במבנה עצום בגובה 150 מטר, שהיה מתוכנן להיבנות מחביות נפט במדבר של אבו דאבי. גירסה ״גמדית״ של המסטאבה הוקמה בקיץ 2018 באגם הסרפנטיין בהייד פארק שבלונדון. הדגם הקטן התנשא לגובה 20 מטר, היה מורכב מ- 7,506 חביות וצף על האגם במהלך קיץ 2018. שם גם פגשתי את כריסטו שהגיע לחתום על ספריו ואני שוב הייתי במקום הנכון בזמן הנכון (הפעם בלי שידעתי שהוא יהיה שם) והנה הוא מחייך אלי בצילום אבל לא העזתי לבקש סלפי…
חייבת לומר שפחות התרגשתי מהמסטאבה בלונדון יחסית למיצבים בניו יורק ובאיטליה, בעיקר בגלל שהממד ההשתתפותי היה חסר לי. זה היה כמו לראות כל פסל במרחב הציבורי, לא יותר.
דבר אחד בטוח והוא שכל מי שחווה אמנות של כריסטו, לעולם יישא בליבו את החוויה ותמיד יזכור את התרוממות הרוח שמתקשרת לאותה חוויה. תודה כריסטו. נוח על משכבך בשלום. אני מקווה שנפגשת שם למעלה עם ז׳אן קלוד ואתם מתכננים פרוייקטים נפלאים בעולם הבא. אולי נתראה מתישהו.
כל הצילומים @דבי לוזיה
היי דבי,
אמנם ראיתי עבודות מצולמות בלבד של כריסטו אבל כן זכיתי לשמוע און ליין את קולך,
המעביר בהתרגשות רבה את ההליכה על הרציפים הצפים. תודה דבי, ריגשת!
תודה רבה איילה
תודה דבי. למרות ההערצה שלי את כריסטו, זכיתי לראות רק , את המצטבה בסרפנטיין , בקיץ של 2018. עם זאת אני חושב שבכל עבודותיו, החל מהבקבוקים ושאר החפצים הקטנים שעטף בתחילת דרכו ועד לעטיפות הענק של נופים ומבנים יש מורכבות של מטפוריקה ושל ערכים פואטיים ואמנותיים בממדים שעולים בעיני לאין ערוך על חווית השיתוף והבנת הממדים הלוגיסטיים של כל אחד מהפרויקטים שלו. במסגרת הפעולות המושגיות של אמצע שנות השישים, בהן התחיל כריסטו לפעול, הוא היה האחד שעבודותיו "כפו" עמדה חדשה, אחרת, כלפי כל מה שיש בסביבה בה אנחנו חיים – בין אם זו סביבה אנושית, בין אם טבעית. וזה הרבה לפני שהמודעות לסביבה עלתה לסדר היום. העבודה שלו, למרות הממדים שלה, היתה לפני כל דבר אחר, הגותית ופואטית בעומק ובעוצמה שרק מעט אמנים שפעלו בזמנים האלה השיגו.
הי איצו תודה על התגובה. אכן המילה פואטי מבטאת את יצירתו מתחילתה ועד סופה. תודה על החידוד.
תודה דבי יקרה. את מצליחה להעביר את החווייתיות וההתרגשות באופן כל כך מיוחד מעבר לידע שלך. תענוג לקרוא את שכתבת על כריסטו .
דבי תודה אני לא זכיתי אבל את מרחיבה אופקיי ומצליחה להעביר את החוויה וההתפעמות ❤️
אחת העובדות החשובות שיש לזכור לגביו הוא שהוא לא עבד על פי הזמנה, וזאת למרות שכל היצירות שלו היו במרחב הציבורי, שבו כמעט תמיד אמנים עובדים על פי הזמנה או לאחר שזכו בתחרות. חוץ מזה הוא מימן הכל בעצמו או באמצעות תרומות של גופים שונים; העבודות שלו יצרו עבודה במפעלים רבים, מתפרות למשל ומפעלים לחומרים כמו יריעות וחבלים, העסיקו מהנדסים, פיזיקאים, משפטנים ומומחים מתחומים שונים – למשל בתחום המים והים. העבודות היו כרוכות בתהליכי שכנוע ארוכים של פוליטיקאים או בעלי אדמות (למשל בגדר הרצה) וכמובן עובדים רבים שהקימו את העבודות. כך שמלבד ההמונים שבאו כמוך להתרשם ולחוות היו עוד אלפי אנשים שהיו מעורבים ביצירות שלו, כך שאצל כל אחד מהם גם נשארה חוויה מסוימת של השתתפות בפרוייקטים הענקיים הללו. למרות שהפרוייקטים בפועל הם עיקר החוויה, אני יכולה לומר שגם לראות תערוכות שלו זו חוויה מרשימה גם אם הן עמוסות בתיעוד, צילומים, מסמכים וכו'. כי בהן נחשף ההיקף האדיר של הפרוקיט לאורך שנים וזה מרשים לא פחות מלראות את התוצאה הסופית שעל פי רוב הוצג לתקוופה קצרה של שבועות ספורים. בהחלט היה אמן נדיר ומשמעותי.
הי דליה תודה על התגובה. כתבתי לא מעט על העבודה הרבה המושקעת בפרוייקטים מאחורי הקלעים בפוסט קודם על הרציפים הצפים שם הסתובבנו במשך שלושה ימי טרום הפתיחה, ועקבנו מקרוב אחרי העובדים הרבים שהקימו אותו.