אמנות זה שוק?
(לקריאת החלק הראשון)
אולי צריך להסביר תחילה משהו על השוק: גם שוק האמנות מבוסס על היצע וביקוש. הקושי ביצירות אמנות הוא שאין להן ערך אינהרנטי. בהקשר ליצירת אמנות אפשר לדבר על שלושה סוגי ערך: ערך אמנותי, הנקבע על ידי המומחים, האקדמאיים ואנשי המוזיאונים. ליצירת אמנות יש גם ערך תרבותי, שהופך אותה (לא תמיד, כמובן), לנכס צאן ברזל של התרבות – נגיד הפסל ״נמרוד״ של דנציגר. יש גם אמנים שנחשבים לאמני קאנון – אבני יסוד תרבותיים כמו למשל, ראובן רובין ומרדכי ארדון, יוסף זריצקי ולאה ניקל. הערך התרבותי נקבע על פני זמן ולכן אין לדעת מי מהאמנים העכשוויים יזכה בעתיד במעמד זה. הערך השלישי הוא הכלכלי – תג המחיר שמוצמד ליצירה.
העניין מסתבך בעיקר בגלל שאין בהכרח קשר בין ערך אמנותי לערך כלכלי. נראה שבתקופה בה אנו מצויים, הערך הכלכלי הוא הפקטור הקובע וזה גם קשור לאופנות וטרנדים. זה יכול אפילו להשפיע לרעה על מחירים של אמנים קאנונים.
בעולם וגם בארץ אנחנו רואים את אותם שמות צצים ועולים. יש פקטור של עדר שבא לידי ביטוי, למשל, בביקוש הגדול שיש עכשיו לאמנים (ובעיקר לאמניות) ממוצא אפריקאי. הסכנה בטרנדים האלה היא אורך החיים שלהם והעובדה שהם לא ממש מבוססים על ערך אמנותי, שכפי שראינו גם בעשורים האחרונים, שהעלו והפילו לא מעט אמנים שעלו לגדולה – לא פעם בגלל מניפולציות של בעלי עניין – ונפלו, בגלל שהפוקוס עבר לאמן אחר. כך קרה למשל, לשני אמנים שכתבתי עליהם בספר שלי – אוסקר מורילו ולוסיאן סמית. גם בארץ אנחנו רואים שינויים בטעם ועל כך אפרט בהמשך.
מצב השוק הנוכחי
מבחינות רבות, מצבו של שוק האמנות הישראלי מצויין. כך טוען דב חזן, הבעלים של תירוש – בית המכירות הפומביות היחיד שעדיין פועל במכירות פרונטליות. זאת מסקנתו לאחר שני חלקים של מכירה פומבית מוצלחת בשבועות האחרונים. כך טוען גם אמון יריב מגלריה גורדון, כך טוענת גם נלי אמן, הגלריסטית המיתולוגית, שלמרות היותה בשנות השמונים לחייה, עדיין חיה את המסחר ואת השוק.
אין עוררין על כך שלאנשים רבים יש הרבה כסף פנוי. זו שכבה באוכלוסיה שמורגלת בנסיעות לחו״ל ובלייפסטייל ברמה גבוהה. השנה הם לא נסעו לשום מקום. יש להם הרבה אפשרויות להשקיע באמנות: בגלריות וגם בהמון בתי מכירות קטנות שפועלים אונליין תחת פורטל בשם ביד ספיריט, שם אפשר לקנות הכל מתקליטים ועד סכו״ם דרך אמנות, יודאיקה ואם תרצו גם רכב. עבור רבים זה הפך להתמכרות – קצת כמו ערוץ הקניות. הרבה אמנים שפעם היו נחשקים כמו צבי שור, אהרון כהנא, לובין ואייזנשר – היום נמכרים במאות דולר בלבד. היצע יש בשפע, וזאת בעיקר בגלל טעמם המשתנה של הקונים, שמעוניינים להיפטר מאמנים שסר חינם בעיניהם. זה, כמובן מצויין לרוכשים, שמחפשים מציאות בשביל לתלות על הקיר אבל מבחינה תרבותית, זה הרבה פחות טוב לאמנות הישראלית.
שינוי בטעם
אם אספני העבר הישראליים רכשו בעיקר את אמני העבר הישראלים, היום הדגש הוא על אמני ההווה. זהו שינוי גלובאלי, שראינו את תחילתו במילניום ומאז הוא רק מתגבר. יש היום הרבה צעירים עשירים מאד. הם גרים בבתים מינימליסטים, המעוצבים על ידי מעצבים שמחפשים משהו יפה לתלות על הקיר.
אין מקום בלייפסטייל של רובם לאמנות קלאסית ולרובם, אין יחס למורשת של האמן התלוי על הקיר. למעשה, זה לא חדש. לאורך ההיסטוריה אנחנו רואים שתמיד אנשים התחברו לבסוף לאמנות בת זמנם. זה לא ייחודי לישראל וגם לא לתקופה הנוכחית. זה תמיד מתחיל בקטן, באספנים או סוחרים פורצי דרך, שמצליחים להשפיע גם על הקהל. לא ניכנס עכשיו להיסטוריה של האמנות המודרנית אבל אנחנו יודעים שהאוונגרד הופך לבסוף למיינסטרים. מה שאנחנו עוד יודעים זה שיש מחזורי טעם, כפי שמחדד האספן גיל ברנדס. הבעייה אצלינו שאנחנו שוק צעיר ביחס לתולדות האמנות הכללית, והפרספקטיבה שלנו קצרה, כפי שאומרת סיגל מרדכי, מנהלת סותבי׳ס ישראל: ״השוק הישראלי זז ממודרני לעכשווי. הטרנד היום זה אמנות עכשווית ואמנים צעירים ואנחנו רואים שאספנים חדשים משלבים הרבה יותר אמנות בינלאומית בניגוד לאספנים של פעם שאמנות ישראלית היתה כל עולמם. אספנים מסתובבים בעולם, הולכים לירידים ורוצים להתחבר לסצינה הבינלאומית. דווקא הקהל הבינלאומי שומר אמונים לקלאסיקה הישראלית״.
גם דב חזן, מנהל ״תירוש״ מתייחס לשינוי בטעם הרוכשים: ״ השוק עובר כל הזמן עידכון. האמנים שנשארים בולטים מצטמצמים. אנשים מחפשים היום עבודות טובות של אמנים מאד מסויימים.
אין את העומק האספני שהיה פעם, שדחף אספנים לרכוש עבודות פחות איכותיות של אמן מסויים. זה לא ייחודי לישראל אבל פה זה צורם יותר כי יש תחושה שחלקים שלמים מהתרבות נעלמים״. הביקוש הוא שקובע, לדעתו את השוק. אי אפשר להבין את הנוסחה להצלחה, כך אי אפשר להבין קריסה של אמן – כמו כהנא, למשל. אבל חייבים לכבד את מה שהשוק אומר. גם נלי אמן חושבת שאם אמנים נמחקו זה כנראה בצדק. חזן מצביע על כמה אמנים שהם תמיד מבוקשים כמו רובין, גוטמן, יוחנן סימון ולודויג בלום. גם לאה ניקל ומשה גרשוני. לעומתם יש אחרים שהוא ממהר להספיד וטוען שחוץ מיוסף זריצקי, הוא לא מכיר אף אמן ישראלי שקרס והתרומם בחזרה. אבל, כאמור, מחזורי הטעם הם ארוכים וההיסטוריה שלנו קצרה. עד לפני כעשור כלל לא היה שוק משני ליצירות עכשוויות. האספנים הותיקים כבר לא איתנו ועדיין אין תרבות של אספנות מקומית במובן שיש בארצות אחרות כמו פולין, למשל, שאספניה מחפשים יצירות פולניות בכל העולם.
מיהו אספן?
בעבודת המחקר האקדמית שעשיתי על אספני האמנות בישראל לפני כעשור, שאלתי קולגות בשדה האמנות כמה אספנים יש בישראל. התשובה לרוב היתה – “למי את קוראת אספן?” המספרים, אגב, נעו בין 20 ל – 1000. אכן לא פשוט לתחם את ההגדרה הזאת. בתחילת הדרך חשבתי להתייחס להגדרה העצמית של האספן – אם הוא מגדיר את עצמו ככזה, מבחינתי הוא מתאים לעבודת המחקר. אך גיליתי שישנם אספנים המתחמקים מההגדרה – גם כאסטרטגיה ואולי גם כדי להוריד ציפיות ולהימנע מהמחוייבות הנדרשת בעיניהם כדי לעמוד בקריטריון זה. האם ההגדרה צריכה להינתן על ידי מספר העבודות באוסף, משך הפעילות האספנית, שווי האוסף, ההכרה הציבורית?
לא כל מי שרוכש אמנות הוא אספן. יש רוכשים מזדמנים, יש מחפשי מציאות שמצפים לקנות בזול ולמכור ביוקר ויש, עדיין, אספנים המחוייבים לאמנות. השאלה היא לאיזו אמנות הם מחוייבים.
עו״ד גיל ברנדס אוסף אמנות כבר שלושים שנה. הוא התחיל יחד עם אביו, עו״ד חנינא ברנדס, באספנות עומק של כמה אמנים, בעיקר יאן ראוכוורגר, מיכאל גרוס, פנחס כהן גן ולאה ניקל. עם כולם פיתחו היכרות אישית עמוקה, שתרמה, לדבריו, גם בהבנה וגם בהנאה של הפעילות האספנית. מזה כ– 15 שנה, מאז הפך לאבא, החל להיות מודע יותר להשלכות הכלכליות של היצר האספני שלו. ״הבנתי שהשוק הישראלי לא מכבד ערך מוניטרי של נכסים תרבותיים.״. מה שהוא בעצם אומר זה שהוא לא בטוח שהילדים שלו יוכלו לממש את הכסף שהוא משקיע ומכיוון שאמנות היא הנכס המרכזי שהוא מושקע בו והוא מעוניין להמשיך בכך, הוא הפנה את המשאבים שלו לאמנות בינלאומית, כדי לשמור על ערך כספו. ״ אדם רוצה לדעת שהוא עשה קנייה טובה. מבחינתי, גם אם קניתי עבודה ב– 20 אלף ונהניתי ממנה במשך שנים, גם אם מכרתי ב– 15 – הרווחתי בגדול. אבל אני לא רוצה להוריש לילדיי נכסים תרבותיים שאין להם גם ערך כלכלי.״
מה מניע את האספנים היום?
אמנות מעולם לא נחשבה להשקעה טובה לזמן קצר וגם בטווח ארוך מדובר בהשקעה מאד לא בטוחה, מכל הסיבות שמניתי לעיל. היצר האספני מנוגד, למעשה, להיגיון הכלכלי. אספנים אמיתיים רוצים משהו וקונים אותו. זה כמו התאהבות. זה לא תמיד כך אבל לא מצאתי אספן אחד במחקר שלי שאמר שהוא קונה במחשבה למכור ברווח, למרות שחלקם עושים זאת, לא פעם כדי לשדרג את האוסף או להתאימו לטעמים מתחלפים.
העניין הוא שיש ״אספנים״ שמה שמניע אותם זה הכסף. ״לעשות כסף ולבנות אוסף זה לא אותה תודעה. אם המטרה היא רווח, יש ענפים רבים אחרים שהרבה יותר קל לעשות בהם כסף מאשר אמנות. הרווח של האספן הוא תרבותי. זה לא טריוויאלי לעשות כסף היום מאמנות.״ כך, לדברי אמון יריב מגלריה גורדון. אבל עדיין, יש משהו סקסי ברכישת אמנות, שהיא גם בעלת ערך תרבותי ולא רק עוד חפץ בבית.
לדעתו של דב חזן מ״תירוש״ רוב האספנים הישראליים קונים מתוך אהבה. רווח אינו המוטיבציה העיקרית שלהם. כמי שעסקה שנים רבות במסחר, אני נוטה לחלוק עליו.
יש לא מעט אספנים שמשתעשעים באמנות בינלאומית. זה נותן הרגשה של להיות חלק מהעולם הגדול אבל מעבר לסמל הסטטוס, זה עדיין אינו באמת ממזער את הסיכון, מה גם שלרוב, נקודת הכניסה כשמדובר באמנים מצליחים בעולם, גבוהה הרבה יותר.
היקף השוק הישראלי
אחת הבעיות המרכזיות של ניתוח שוק האמנות היא חוסר השקיפות. בעוד מחירים של יצירות הנמכרות במכירות פומביות חשופים, סקטור הגלריות אינו מחוייב בדיווח ולכן אין לדעת. כך גם בעולם ולכן הנתון של 50 מיליארד דולר, שאמור להצביע על המחזור השנתי של שוק האמנות הגלובאלי בשנה שעברה (ירידה מ– 64 מיליארד ב– 2019), הוא בודאי נמוך משמעותית מהמחזור האמיתי שכולל גלריות וגם מכירות פרטיות של בתי המסחר הגדולים. סכום נאה בשנה של קורונה.
המכירה האחרונה של כריסטי׳ס תחת הכותרת אמנות המאה ה– 20 הניבה 165 מיליון דולר – שזה הרבה יותר מהמחזור השנתי של שוק האמנות הישראלי כולו (שאף אחד לא אוסף נתונים לגביו). היצירה היקרה ביותר במכירה היתה של בנקסי – רישום שתרם למערכת הבריאות הבריטית בהוקרה על עבודתה בטיפול בקורונה. היצירה נמכרה ב– 23 מיליון דולר.
יש אינסוף יצירות שנמכרות בעולם במחירים של מיליונים. במכירה הזאת של כריסטיס רק לדוגמה, היו 24 עבודות שנמכרו במחירים של שש ספרות. בישראל עוד לא הגענו למיליון.
המכירה האחרונה של תירוש, על שני חלקיה, הניבה 3.6 מיליון דולר. זה המחזור הכי גבוה מאז 2012. היו במכירה מעל 600 פריטים ולמעלה מ– 90% מהעבודות נמכרו. היצירה היקרה ביותר של אמן ישראלי במכירה זו היתה של נחום גוטמן, שנמכרה ב– 120,000 דולר. אותה יצירה נרכשה לפני עשור ב– 55,000 דולר.
השיא של אמן ישראלי במכירה פומבית שייך לארדון, שיצירתו ״התעוררות״ נמכרה ב– 821,000 דולר במכירה של סותבי׳ס ב– 2014. באותה מכירה נשבר עוד שיא של ראובן רובין, שנמכר ב– 623,000 דולר. בסוף שנת 2013 נשבר השיא גם לאמנות הישראלית העכשווית, כאשר צילום מתוך סדרה של 5 עותקים של עדי נס, הסעודה האחרונה נמכרה במחיר אסטרונומי של 377,000 דולר. (דימוי שלו בראש פוסט זה).
אמנים עכשוויים נוספים, ובעיקר אמניות, שעושות חיל גם מעבר לים הן מיכל רובנר, סיגלית לנדאו, יהודית סספורטס, ציבי גבע, ניר הוד ויגאל עוזרי, שכולם השיגו מחירים של עשרות אלפי דולרים.
במכירה האחרונה של תירוש האמנות העכשוית הביאה כמה שיאים משמעותיים: זויה צ׳רקסקי 66 אלף דולר, גידי רובין 28 אלף דולר – השיא העולמי במכירה פומבית. יש כאן אולי תחילתה של מגמה חדשה – שוק משני פעיל באמנות ישראלית עכשווית.
מי יהיה האמן הישראלי הראשון שיחצה את המיליון? כנראה שזה יהיה ארדון, לפי דעתם של הנשאלים.
מה צריך לעשות כדי לחזק את שוק האמנות הישראלי?
ביחס לשוק העולמי, השוק הישראלי הוא בגודל סיכה על המפה. כדי להגדיל את השוק נדרשים שחקנים חדשים שיאמינו באמנות המקומית וישקיעו בו. על כך אומרת סיגל מרדכי, מנהלת סותבי׳ס ישראל: ״אנחנו מדינה צעירה ולוקח זמן לייצר שוק לאמנות עכשווית. צריך שכל האקו סיסטם יהיה בריא. צריך שגלריות ימכרו טוב אמנים עכשוויים. השוק המשני מתחיל לעבוד רק כשמדובר באמנים פופולריים. כמות האנשים שאוספים אמנות מודרנית ישראלית קטנה. שוק בריא מחדש את עצמו גם באספנים חדשים.״
אמיתי חזן, יורש העצר של ״תירוש״ טוען שיש אספנים חדשים. ״ כמה מהקונים המשמעותיים במכירה האחרונה היו בקבוצת גיל 40-50. ממוצע הגיל יורד ויש שחקנים חדשים בשוק. היו גם כמה מתחת לגיל 40 שחלקם רכשו גם בסכומים משמעותיים״.
השאיפה צריכה להיות שיהיו גם אספנים בינלאומיים שיראו באמנות הישראלית מגרש חדש ששווה לשחק בו. יש כמה Angels גם לאמנות הישראלית ובראשם רבקה סאקר, שהקימה את אירגון Artis בדיוק למטרה זו. ״אנשים יותר פתוחים היום להכיר אמנים ישראלים. אני משקיעה מאמץ גדול לעשות שיתופי פעולה עם מוזיאונים ואנחנו עוזרים להם לרכוש עבודות לאוסף בתנאי שהעבודה תוצג ויעשה עליה מחקר.
למשל, בשנה האחרונה הפומפידו רכשו 100 ריומים של רועי רוזן וגיא בן נר, מוזיאון LACMA בלוס אנג׳לס רכשו עבודה של נעמה צבר ומוזיאון פילדלפיה רכש גם הוא עבודה של גיא בן נר.״ ועוד היא מוסיפה: ״כדי לקדם אמנות ישראלית נדרש יותר מאמץ של גלריות לקידום האמנים שלהם – יותר קטלוגים, יותר מאמרים – בדומה למה שהגלריות בחו״ל עושות כדי לקדם את האמנים שלהם. הדרך לגרום להכרה היא לשלב אמנים ישראלים במוזיאונים בינלאומיים, לייצר תשתית של מחקר ורצוי באנגלית״.
עוד פעילה נמרצת לקידום האמנות הישראלית היא צילי צ׳רני, פילנתרופית שחיה בניו יורק והקימה את ZAZ10TS שהוא חלל תצוגה במבואה של הבניין השייך לה ב 10 Times square. היא גם שולטת על כמה שלטי ענק בכיכר ומציגה גם שם אמנות ישראלית. היא אף משלבת כוחות עם ארטיס כדי לקדם את האמנות הישראלית.
לסיכום
אולי אנחנו רק נקודה על המפה אבל בישראל נעשית אמנות נפלאה ומרגשת. המצב הפוליטי בארץ והאופן שבו ישראל נתפשת בעולם וגם העדיפות הנמוכה הניתנת לה בחלוקת המשאבים – כל אלה הם בעוכריה.
כל מדינה צריכה לשמור ולטפח את התרבות שלה ולהיות גאה בה. לנו יש הרבה סיבות לגאווה – גם באמנות העבר וגם באמנות ההווה. האמנות מספרת את הסיפור שלנו, את ההיסטוריה שלנו וגם נותנת תמונה של ההווה שלנו. הכדאיות בהשקעה באמנות הישראלית אינה עניין כלכלי אלא בבעלות על פיסות של תרבות, להנאה של שנים ארוכות. אפשר לרכוש אמנות ישראלית בטווח מחירים גדול – החל מכמה מאות שקלים. השקעה לנשמה ולדורות הבאים.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
התחלתי לקנות, לרכוש ציורים, עבודות, ב- 1957. רכשתי חוויות , מתוך אהבה. מה שניכנס הביתה איבד לחלוטין את ערכו הכספי. אני אדיש לחלוטין לערך הכספי של העבודות. אין לי שום כוונה למכור את העבודות שאני אוהב והן חלק ממי שאני. ילדיי כשהיו קטנים ניגנו בחליל ופסנתר, הלכו איתי מספר שבתות ל- 11.11 בצוותא והעדיפו טניס וים. בני הדוקטור הגדיר את הציורים כניר ובד עם צבע. לא נעלבתי. המושג מודרני משדר זמניות. אני מעדיף אומנות עכשווית ואומנות בת זמננו. חלק ממי שאת מגדירה אספנים הם סוחרים בורים וכאלה שחושבים שבמקומם הכספי הם צריכים לשחק אספנים ואוהבי אומנות.
סקירה מצויינת (2החלקים) על שוק האמנות הישראלית.