מבט נוסטלגי על ההיסטוריה (הקצרה) של המסחר באמנות בארץ, החל מהגלריות הראשונות ודרך הבום הגדול בשנות התשעים, שאז נכנסו לארץ השחקנים הראשיים - סותבי׳ס וכריסטיס. מי מכר, מי קנה ומה מכרו ואף מילה על כסף...
אחרי שנה של שיתוק בחיים בכלל ובעולם האמנות בפרט, התקיימה בשבוע שעבר המכירה הפומבית הפרונטלית הראשונה מאז תחילת הקורונה בבית המכירות ״תירוש״. זהו בית המכירות הפומביות היחיד שנותר בארץ שמקיים אירועים פיזיים ומשקיע בקטלוג מודפס. האירוע הזה גרם לי לחשוב על השינויים הרבים שחלו בארבעים השנה שאני פעילה בשדה האמנות – מאז תחילת שנות השמונים, אז התחלתי לעבוד אצל אבא שלי בגלריה שטרן ולהתלוות אליו למכירות פומביות.
כידוע, שוק האמנות הוא המרחב המסחרי של עולם האמנות, המתקיים בעיקר בגלריות ובבתי מכירות פומביות. יצירת אמנות יכולה להימכר אינסוף פעמים. בפעם הראשונה שיהא נמכרת – זוהי מכירה ראשונית – או מתוך הסטודיו של האמן שיצר אותה או מתוך גלריה המייצגת את האמן. החל מהפעם השניה שיצירה נמכרת, זוהי מכירה משנית. מכירות פומביות מתמקדות (חוץ ממקרים חריגים) בשוק המשני. את העבודות הם מקבלים מאנשים/מוסדות שרכשו אותן בעבר.
שוק קטן אבל פעיל
בישראל, המסחר באמנות נעשה במשך עשרות שנים בקנה מידה מאד קטן – בכמה גלריות שרובן כבר לא קיימות כמו סטימצקי וגלריה כ״ץ שעסקו במסחר עוד בשנות השלושים או גלריה בינט שהחלה לפעול בירושלים בשנות הששים. לא מעט גלריות ותיקות עדיין פעילות – כמו גלריה גורדון, רוזנפלד, אנגל וגבעון – שפעלו בארץ כבר בתחילת שנות השבעים. נוספו להן בתחילת שנות השמונים גלריה דביר ונלי אמן שנסגרה לפני כמה שנים. נלי, הגלריסטית הותיקה בארץ היתה פעילה כבר משנות השישים בגלריה לאמנות ישראלית ביפו, אח״כ כגלריה אביאור ועוד בשנות השבעים היתה שותפה עם אבי, מאיר שטרן, בגלריה אריאל. בהמשך הם התפצלו וכל אחד פתח גלריה על שמו.
ב– 1977 החלו להתקיים בארץ מכירות פומביות. הראשון שזיהה את הפוטנציאל היה שעיה יריב, המייסד של גלריה גורדון. בנו אמון, שממשיך את דרכו בגלריה, מספר על המוטיבציה להתחיל את המיזם הזה: ״זה נבע בעיקר מהעובדה שאבי היה אדם מאד גאה וסגור ולא אהב למכור. הוא לא אהב לשדל או לעמוד על המקח. המבנה של מכירה פומבית הוא לא אישי, וכך התאים לו – ביזנס נטו״. אני זוכרת את אמון – המנהל היום ביד רמה את גלריה גורדון ונחשב אחד הגלריסטים החזקים בארץ – עומד שם על הבמה ומחזיק את הציורים שאביו מכר. ילד ג׳ינג׳י בשנות העשרה שכבר נדבק בחיידק האמנות.
תופעה מעניינת, אגב, במפת הגלריות הישראלית, היא שכל הגלריות הותיקות עברו לדור ממשיך. אם זה צקי רוזנפלד, נעמי גבעון ואחותה נורית, אמון יריב, גבי אנגל, רודי ודוד בינט ואני ואחי דיוד, שמנהל את גלריה פיסארו שטרן, שהקים על בסיס הגלריה המקורית שאבא שלנו, מאיר שטרן, הקים בלונדון בשנות השישים לפני שעלינו לארץ.
עוד משפחה מסועפת בעולם האמנות שלנו היא משפחת תירוש. האב המייסד ז׳אן, הקים גלריה ביפו העתיקה ב– 1960. הוא הגיע מפאריז והתמקד באמני אסכולת פאריז לצד אמנות ישראלית. ב– 1979 הגלריה ביפו נסגרה ובנו מיקי פתח גלריה בגורדון. בשנת 1992 החליטו מיקי תירוש וגיסו דב חזן, שנשוי לארנה תירוש לפתוח בית מכירות שיעסוק גם באמנות וגם באומנות. במכירה הראשונה מכרו את אוסף הזיופים של פלאטו שרון – מהלך שהיה מעולה מבחינת יחסי ציבור וגם מבחינה כספית. כעבור שלוש שנים מיקי פרש לדרך עצמאית בעסקי אמנות בינלאומיים. סרז – הבנקאי של המשפחה, פרש לפני 14 שנים מסיטי בנק. החיידק המשפחתי דבק גם בו והוא הקים קרן להשקעה באמנות ומשקיע באמנים צעירים. משפחת תירוש מטפחת גם דור שלישי. לעומר בנו של מיקי יש גלריה בלונדון וגם ביפו. אמיתי חזן הוא דור ההמשך בבית המכירות תירוש.
כללי משחק חדשים
חזרה למכירות הפומביות. עד כניסתן, אם אדם מאס ביצירה שרכש, היתה לו, לרוב, אופציה אחת בלבד – להחליפה בגלריה שממנה נקנתה.
מספר אמון יריב: ״היום מוזר לחשוב על זה אבל לראשונה היה שוק משני ואנשים נדהמו מהאפשרות החדשה ולכן זה כל כך הצליח. לאבי היה אוסף אדיר והוא יכול היה למכור עבודות בבעלותו וגם לרכוש. השוק נהיה אמיתי.״
המונופול של גורדון שלט עד לכניסתם של בתי המכירות הבינלאומיים סותבי׳ס וכריסטי׳ס – מהלך שהפתיע את כולנו – כי מה לבתי המכירות הגדולים בעולם יש לחפש בארצינו הקטנטונת? סותבי׳ס נכנסה לארץ בתחילת שנות השמונים בניהולה של רבקה סאקר. מי שהביאה את כריסטי׳ס לארץ, מרי גילבן, מספרת שזה היה ממש פיץ׳ שנעשה בלונדון במעורבות השגרירות שם וזה הצליח. ב– 1984 כריסטי׳ס פתחה את המשרד שלה בתל–אביב בניהולה של גילבן וכעבור עשור, ב– 1994, התקיימה המכירה הראשונה בארץ.
אפשר לומר שמאז ועד לפני כעשור, היתה פריחה ושגשוג של בתי מכירות ישראליים. בשנות התשעים פעלו במרץ תירוש, מצא, המרסייט, ובהמשך הצטרף גם מונטיפיורי.
שעיה יריב הפסיק את המכירות הפומביות שלו ב– 2001. הוא התעייף ואמון כבר היה מעורב בגלריה והעדיף להתמקד בה. כריסטי׳ס ערכה את המכירות שלה בארץ עד 2008. סותבי׳ס הפסיקה לעשות כאן מכירות ב– 2003 אבל מיד החלה לקיים מכירות אמנות ישראלית בניו יורק – מהלך שהוכיח את עצמו עד לשנים האחרונות. המכירה הישראלית האחרונה של סותבי׳ס התקיימה בניו יורק ב– 2019. כבר כמה שנים היתה תחושה שהמכירה מדשדשת ושגם הקהל היהודי הניו יורקי כבר אינו מעוניין לשלם מחירים גבוהים עבור אמנות ישראלית.
המכירות הפומביות בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים היו אירועים חגיגיים שהתקיימו בדרך כלל בבתי מלון כמו הילטון או דן. כל המי ומי היה מגיע לקוקטיילים (למוזמנים בלבד), אירועים נוצצים בהם הוגש כיבוד מפנק. כולם הכירו את כולם. המכירות היו מלהיבות ומלוות אנרגיה מחשמלת של מתח באויר. היו אז אספנים שהתגאו באוספים מרשימים של אמנות ישראלית. אספנים כמו עמי בראון, דב גוטסמן, יוסי חכמי – אנשים שרכשו בתשוקה ואידיאולוגיה – אספני עומק. שתי קטגוריות עיקריות שלטו אז בשוק האמנות הישראלי המשני: אמנים יהודיים בינלאומיים, בעיקר של אסכולת פאריז אבל גם אמנים כמו לסר אורי, פסקן, מקס ליברמן ובמיוחד – אמנות ישראלית המוגדרת כיום ״קלאסית״ – כשהגבול העליון הוא ״אופקים חדשים״ – זריצקי, סטימצקי, שטרייכמן ושות׳.
הרבה השתנה מאז. על שוק האמנות העכשווי בחלק השני.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
מממש מרתק! האם יש איזה מחקר רציני שמתעד את הצד המסחרי של האמנות הישראלית בכתובים?
הי ארנה
לא ידוע לי על מחקרים העוסקים בהיבט המסחרי של שדה האמנות הישראלי. יש מחקרים סוציולוגיים כמו זה של גרסיאלה טרכטנברג
תענוגלקרוא את הכתבות שלך. כמתענינת חדשה אני מרותקת
תודה.
תודה רבה וברוכה הבאה.
דבי יקירתי,
הראשונה שהתחילה עם המכירות הפומביות והכניסה את שעיה יריב היתה דבורה שוקן…
בברכה
דוד
מאוד מעניין, ומלמד
סקירה מעניינת מאוד תודה
דבי, סקירה מאלפת, כל הכבוד .