בעשור האחרון כל תערוכה של קוסאמה בעולם מייצרת היסטריה. מה הסיבה לקוסאמה-מאניה? כתבה שניה בסדרה לרגל פתיחת התערוכה הרטרוספקטיבית של יאיוי קוסאמה במוזיאון תל-אביב.
אמנות וסקס
לפני שאנחנו ממשיכים בקריירה של קוסאמה, חייבים להתייחס לאחד הנושאים המרכזיים בחייה וגם באמנותה – סקס, או יותר נכון – הפחד מסקס. כפי שהיא מספרת בספרה האוטוביוגרפי Infinity net, כשהיתה ילדה, אמא שלה שלחה אותה לרגל אחרי אביה הבוגדני והיא ראתה את מה שראתה וזה גרם לה לפחד נוראי מסקס. כשהיתה בניו יורק, עשתה טיפול פסיכולוגי והמטפלת הציעה לה להתעמת עם הפחד שלה כדי להתגבר עליו. התוצר האמנותי של הניסיון הזה התבטא בעיסוק אובססיבי באיבר המין הגברי, בין אם בסדרת ה״הצטברויות״ שלה, בה יצרה מצבורים של איברי מין על גבי רהיטים שמצאה ברחוב, בין אם בחדר האינסוף הראשון שלה, שכולו פאלוסים רכים, המנוקדים באדום ובין אם באירועי עירום המוניים שאירגנה בניו יורק וגם השתתפה בהם. בנוסף אולי לאפקט הטיפולי (היתה לה באותה תקופה מערכת יחסים אינטנסיבית אך אפלטונית עם האמן ג׳וזף קורנל), הנועזות של האמנות שלה שמרה אותה בכותרות.
השנים השקטות
למרות הצלחתה ואולי דווקא בגללה, הבעיות הנפשיות של קוסאמה החמירו והיא אף ניסתה שים קץ לחייה בניו–יורק. כשחזרה ליפן אישפזה את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי, שם היא חיה עד היום. בסביבה בטוחה זו היא מצאה את הכוח לחזור ליצור. העבודות הראשונות שלה היו סדרה אפלה ולא אופיינית של קולאז‘ים, שבה היא אימצה את הדימויים של מחזורי החיים הטבעיים, כמעט כאילו היא מאתגרת את עצמה להתעמת עם השדים שלה. ישנן דוגמאות של עבודות כאלה בתערוכה במוזיאון תל–אביב. שנות השבעים והשמונים היו השנים השקטות של קוסאמה. אולי לא מבחינה נפשית, בעודה מסתגלת לחיים במוסד פסיכיאטרי, אבל בשלב זה היא כמעט נשכחה. אך זה לא מנע ממנה להמשיך ליצור. בשנות השמונים כתבה כעשרה ספרים.
נקודת מפנה
הפריצה הגדולה חלה ב– 1989, כאשר רטרוספקטיבה של עבודתה התקיימה במרכז לאמנויות עכשוויות בינלאומיות בניו יורק. מי שהיתה אחראית לתערוכה היא האוצרת אלכסנדרה מונרו, שבשנות השמונים חייתה ואף למדה ביפן ובהמשך קיבלה דוקטורט על מחקרה בנושא אמנות ופוליטיקה ביפן אחרי מלחמת העולם השניה. ארבע שנים מאוחר מכן, הצליחה היסטוריונית האמנות היפנית, אקירה טטהטה, לשכנע את ממשלת יפן שקוסאמה צריכה להיות האמנית שתייצג את יפן בביאנלה בוונציה. למרות החששות של קוסאמה, שנזקקה לליווי צמוד, מחשש להתמוטטות עצבים, התערוכה זכתה להצלחה פנומנלית והובילה לשינוי עצום באופן קבלתה והכרתה ביפן. בניו– יורק טיימס נכתב כך: ״אחרי שנים שבהן הייתה מוכרת ומוערכת הרבה יותר בניו יורק מאשר בטוקיו, גב' קוסמה, שהיא כיום בת 64, זכתה סוף סוף למה שהיא הכי משתוקקת לה: הכרה במדינה שלה״. ואכן, תערוכת היחיד של קוסאמה היתה קו פרשת המים, שאחריה החלה הקריירה של לנסוק. כפי שאפשר לראות בצילום, גם כאן היא לא נשארה מאחורי הקלעים ונהנתה מתשומת הלב שהתחפושת הקנתה לה. זו גם היתה נקודת הזמן שבה הדלעות הצהובות והמנוקדות נכנסו לרפרטואר של קוסאמה והפכו כמעט לסמל המסחרי שלה.
אמנית לעידן האינסטגרם
מאז ייצגה קוסאמה את יפן בביאנלה, היא הציגה בכל העולם בהצלחה רבה אבל שום דבר לא הכין אותה ואת העולם לתופעת הקוסאמה–מאניה שנולדה ברשתות החברתיות. הסמארטפונים ובעיקר האינסטגרם איפשרו לפתע לחלוק בזמן אמיתי כל חוויה – במיוחד כאלה שמצטלמות יפה. התוצאה היא התופעה הקרויה פומו Fear of missing out – שיצרה תורים עצומים מחוץ לכל תערוכה של קוסאמה. ב– 2015, במוזיאון ההירשהורן הרדום בוושינגטון די סי, נמכרו 160,000 כרטיסים לתערוכה שלה – שיא של כל הזמנים. לאו דווקא שוחרי אמנות אלא ציידי חוויות מילאו את המוזיאון, כשעיקר תכליתם היה לצלם סלפי בחדר אינסוף של קוסאמה. כל מי שנמצא באינסטגרם או בפייסבוק לא יכול להימלט מצילומים המועלים על ידי מי שכבר זכה לראות את התערוכה הנוכחי, טרום פתיחתה. זה הפך לסוג של סמל סטטוס. לא ירחק היום ורובינו כבר לא נוכל לשאת עוד ועוד נקודות ופאלוסים אבל עד אז, צפויים לנו עוד סלפיז רבים.
מאז שנות השישים יאיוי קוסאמה יישמה את מה שמשפיעי האינסטגרם מבינים היום. היא עשתה דברים במטרה למשוך תשומת לב – ממיצגי העירום שלה בשנות הששים המאוחרות, דרך הופעתה בקימונו מוזהב במיצבה הלא רשמי בביאנלה בוונציה ב– 1966 ושוב בוונציה, ככשייצגה רשמית את יפן ב– 1993, אז היא ישבה באמצע המיצב שלה לבושה בבגדים תואמים וכובע של קוסם. היא תמיד היתה חלק מהספקטקל ולא קשה לראות בכל הצילומים שלה שהיא אוהבת תשומת לב. היא מתאימה כמו כפפה לעידן האינסטגרם.
מחשבות על התערוכה
השבוע הלכתי שוב לתערוכה והפעם לא הייתי לבד. מצד שני, אילו עדיין ימי טרום הפתיחה אז יחסית התורים לחדרי האינסוף לא היו ארוכים. הפעם נכנסתי לחדרי האינסוף מבלי להוציא את הטלפון מהתיק. הבדל עצום מבחינת החוויה. ניסיתי לחוש את החוויה הרוחנית/מדיטטיבית, שקוסאמה רוצה לאפשר וחייבת לומר שזה היה נהדר. ממליצה לנסות! הרי ראיתם כבר המון צילומים מכל מיצב…
בחדר האינסוף הראשון של קוסאמה, המצוי בחלק הראשון של התערוכה, השומר אינו סוגר את הדלת ובכך למעשה פוגע בחוויית האינסוף. אנשים עומדים בפתח ומשתקפים במראות ואין תחושה של התייחדות. מצד שני, אולי צודק השומר שלא סומך על המבקרים שלא יגרמו נזק או יקחו מזכרת. במיצב הבא, חור הצצה למיצב אורות, יש שלטים גדולים האוסרים להכניס טלפונים לתוך החור. אז מה? צפיתי באדם שהכניס את כל היד, עם הטלפון ועם הראש, עד לכתף לתוך החור. השומר שעמד ליד העבודה לא שם לב. לא היה איכפת לי אם היה מאבד את הטלפון שלו אבל אם הוא היה נופל וגם שובר מראה, זה היה הורס לכולם. באולם בו מיצב הכדורים – הגן של נרקסיסוס, אישה אחת התהלכה בין הכדורים למרות הפסים הברורים על הרצפה. היא מאד התנצלה כשהשומרת העירה לה. אבל המקרים האלה, עוד לפני הפתיחה הרשמית, מרמזים על חוסר הכבוד של מבקרים רבים לאמנות המוצגת. סלפי בכל מחיר ורצוי כזה שאין לאף אחד אחר.
יש הרבה מה לקחת מהתערוכה הרטרוספקטיבית של יאיוי קוסאמה במוזיאון תל-אביב – הרבה יותר מסלפי.
לקריאת החלק הראשון של הסקירה על קוסאמה לחצו כאן.
כרטיסים לתערוכה של יאיוי קוסאמה אוזלים מהר. נכון לכתיבת שורות אלו, ניתן לרכוש כרטיסים לחודש ינואר.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
לפני פרוץ הקורונה לחיינו. זכיתי לטייל ביפן עם איילת אידלברג. במסגרת הטיול ביקרנו גם ביער הולדתה של קוסמה. וכמובן גם במוזיאון הפרטי שלה.
היכרתי מבעוד מועד את סיפור חייה. אבל החוויה שהסתובב בחדרים ולחוש את המדטטביות החוזרת מאד מרגשת. קשה לי להעביר תחושות למילים. אהבתי מאד.
דבי יקרה, סקירה מעניינת ומרתקת של האמנית היפנית קוסאמה. מעורר תשוקה לרוץ לתערוכה .תודה על עוד פוסט מרגש ויפה. לילי.