הקוסאמה-מאניה הגיעה לתל-אביב עוד לפני פתיחת התערוכה במוזיאון תל-אביב. האמנית בת ה- 92 היא השם החם ביותר בעולם האמנות. איך זה קרה ומאיפה הכל התחיל? פוסט ראשון על יאיוי קוסאמה
אפתח ואומר שצברתי כמות יפה של עבודות קוסאמה בעשור האחרון והתערוכה החדשה במוזיאון תל–אביב היא היפה וגם המקיפה ביותר. את התערוכה הזאת אפשר לחוות באופנים שונים. יש להניח שרוב המבקרים יקדישו את רוב זמנם בעמידה בתורים לחדרי האינסוף אבל שוחרי אמנות שמבקשים להעמיק בקריירה של קוסאמה ולגלות איך היא הגיעה להיות הסופרסטאר שהיא, יוכלו בהחלט למצוא עניין רב בחלק הראשון של התערוכה, כי באמת מדובר ברטרוספקטיבה, הסוקרת את הקריירה של קוסאמה מאז שהחלה לצייר בגיל חמש.
250 יצירות של קוסאמה מחכות לכם בשש גלריות על פני שני הבניינים של מוזיאון תל–אביב. ביניהן ארבעה חדרי אינסוף ומספר עבודות מהשנה האחרונה. בבניין הישן תמצאו את העבודות המוקדמות, שנותנות את הרקע לעבודות החדשות המוצגות בבניין החדש. כפי שאמרה מנהלת המוזיאון טניה כהן עוזיאלי במסיבת העיתונאים לכבוד התערוכה – הפרישה הרחבה של הקריירה של קוסאמה היא אירוע נדיר, לא רק בקנה מידה ישראלי אלא בקנה מידה עולמי.
האחראית על הבאתה לישראל היא סוזן לנדאו, לשעבר מנהלת מוזיאון תל–אביב, שגם אוצרת את התערוכה ולצידה אוצרות המשנה שחר מולכו ונעמה בר-אור. לנדאו הביאה לנו גם את לואיז בורז׳ואה ועוד תערוכות משמעותיות. מעבר לתמיכה העצומה הנדרשת למימון תערוכה כזו, נדרשים קשרים מעולים בעולם האמנות הבינלאומי כדי לייבא תערוכה כה נחשקת ובמסיבת העיתונאים סיפרה לנדאו שמימוש התערוכה מסכם תהליך ארוך של שנים. מעניין שדווקא בתקופת הקורונה נוצרה הזדמנות בשיתוף עם סטפני רוזנטל, מנהלת גרופיוס באו בברלין, שאצרה את הגירסה הראשונה של התערוכה הרטרוספקטיבית, שננעלה באוגוסט השנה. לעומת הגישה הדידקטית של רוזנטל, סוזן לנדאו בחרה בגישה יותר חווייתית ואכן זוהי התוצאה.
דינוזאורית בעולם האמנות
קשה להאמין אבל האמנית הפופולרית בעולם היא בת 92 והעבודה המוקדמת ביותר בתערוכה צויירה כשהיתה בת 5. יאיוי קוסאמה נולדה בשנת 1929 בעיר מטסומוטו ביפן. משפחתה התפרנסה מגידול שתילים. ב-1948, לאחר סיום מלחמת העולם השניה, היא עברה לקיוטו, שם למדה לצייר בסגנון היפני הקלאסי –ניהונגה. היא שנאה את הנוקשות ולא התחברה לסגנון. "כשאני חושבת על החיים שלי בקיוטו", היא אמרה פעם, "מתחשק לי להקיא“. לנדאו מכנה אותה ״המורדת האינסופית״, שלא רק מרדה באמא שלה, שבתנגדה שתהיה ציירת, אלא גם במסורת היפנית. בהמשך התמחתה בסגנון יוגא – ציור יפני בסגנון מערבי, המקושר למודרניזציה המואצת ביפן באותה עת. אז היא גם נחשפה למגזינים שהציגו ציורים בסגנון קוביסטי וסוריאליסטי והחלה לצייר בהשפעתם. יצירות האמנות שלה החלו למשוך תשומת לב ביפן, שם הציגה מספר תערוכות. זמן מה קודם לכן היא גילתה ספר מאת ג'ורג'יה אוקיף בחנות ספרים יד שנייה במאטסומוטו. משהו בה התחבר לאוקיף והיא שלחה לה מכתב, אליו צרפה כמה מצבעי המים שלה. לתדהמתה, קיבלה תשובה מאוקיף שכתבה לה מילות עידוד. זה היה המכתב הראשון מבין כמה שהאמנית האמריקאית הגדולה שלחה לצעירה היפנית האנונימית. בהשראתה החליטה לנסוע לארצות הברית – למרות האזהרות של אוקיף כי ניו יורק תהיה מקום קשה עבור אישה יפנית רווקה. היה קשה לנסוע באותם ימים. היפנים הוגבלו בכמות המטבע הזר שיכלו להוציא מהמדינה, וקוסאמה נאלצה לתפור צרורות של שטרות לתוך בגדיה.
״אמריקה גידלה אותי״
ב– 1958 הגיעה קוסאמה לניו יורק, שם חיה במשך 15 שנה. השנים הראשונות היו טראומטיות מבחינה כלכלית ופסיכולוגית. קוסאמה לא ידעה אנגלית, לא הכירה אף אחד אבל היתה נחושה להתברג אל תוך העולם הזה. דמותה הקטנה והאקזוטית משכה תשומת לב. ״אני רוצה לעשות מהפיכה״, אמרה והיא אכן הצליחה. זה היה עידן גברי באופן מובהק בעולם האמנות. כוכבי התקופה היו וילהלם דה קונינג, מארק רותקו ופיליפ גוסטון ואמני פופ כמו אנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין. קוסאמה, נסיינית תזזיתית, ספגה כל מה שיכלה ובעיקר את האבסטרקט האקספרסיוניסטי שהיה הז׳אנר העולה באותה תקופה. "אמריקה היא באמת המדינה שגידלה אותי, ואני חייבת את מה שהפכתי לה", כתבה. תוך שנה היא הייתה מוכנה לצאת לדרך בעצמה, ואמרה למגזין יפני, "אני מתכננת ליצור יצירה מהפכנית שתדהים את עולם האמנות הניו יורקי“. העולם היה בשל לציורים המונוכרומטיים, האבסטרקטים והגדולים שעשתה בתחילת שנות הששים ואכן, היא החלה לזכות בהכרה גוברת בארצות־הברית ובאירופה. עבודותיה הוצגו במקביל בגלריות בניו־יורק, באמסטרדם, בהאג, באסן, במילאנו, ברוטרדם ובוונציה.
הגן של נרקיסוס
ב– 1966, בביאנלה ה- 33 בוונציה, יצרה קוסאמה מיצב לא רשמי בג׳רדיני, מחוץ לביתן המרכזי. ״הגן של נרקיסוס״ היה מורכב מ– 1,500 כדורי פלסטיק מוכספים, שסודרו בצפיפות ויצרו שדה רפלקטיבי אינסופי, שבו השתקפו שוב ושוב האמנית, המבקרים, האדריכלות והנוף. גודלו של כל כדור היה דומה לזה של כדור הבדולח של מגידת עתידות וכשהתבונן בו מקרוב, הצופה ראה רק את ההשתקפות שלו/שלה, מאלצת עימות עם היוהרה והאגו שלו עצמו, כמו בסיפור המיתולוגי על נרקיסוס. במהלך שבוע הפתיחה, קוסמה הציבה שני שלטים במיצב: "NARCISSUS GARDEN, KUSAMA" ו-"YOUR NARCISSIUM for SALE" על הדשא. כמו רוכלת רחוב, היא מכרה את כדורי המראה לעוברים ושבים תמורת שני דולר כל אחד. היא משכה במודע את תשומת הלב ל"אחרות" האקזוטית שלה על ידי לבישת קימונו זהב. חילופי הכספים בין קוסאמה ללקוחותיה נועדו למחות על המסחר באמנות. בסופו של דבר מארגני הביאנלה התערבו ושמו קץ ל"רוכלות" שלה. אבל המיצב נשאר. ההופעה האינטראקטיבית והמיצב המושך את העין, זכו לסיקור עיתונאי בינלאומי ובכך קידמו מאד את הקריירה של קוסאמה. אגב, המיצב הזה חוזר שוב ושוב בקריירה שלה בגירסה משוכללת העשויה נירוסטה ונמצאת גם בתערוכה הנוכחית. הוריאציה הכי יפה שאני ראיתי היתה ב– 2016, בבריכה טבעית מאחורי גלריה ויקטוריה מירו בלונדון. תמונות כאן.
OCD ובעיות אחרות
המהפכה של קוסאמה הגיעה דרך ציורים דמויי תחרה שהיא כינתה "רשתות אינסוף". היא מילאה קנבסים ענקיים, לפעמים באורך של יותר מ-9 מטר, בלולאות לבנות שחוזרות על עצמן בלי סוף. ״רשתות אינסוף״ הפכו להיות מכוננות בתהליך היצירה שלה. היא מכרה את חלקם ב-200 דולר בלבד. אגב, חמישים שנה מאוחר יותר, חודשיים לאחר נפילת חברת ליהמן ברדרס ב-2008, אחד מציורי “רשתות האינסוף" שלה נמכר במכירה פומבית בכריסטיס ב– 5.1 מיליון דולר, בזמנו סכום שיא לאמנית חיה.
מוטיב האינסוף הפך למרכזי בעבודותיה וב– 1965 יצרה את חדר האינסוף הראשון שלה – חדר מראות, המשכפל באופן אינסופי צורות פאליות מנוקדות. זהו אחד מחדרי האינסוף בתערוכה הנוכחית. באותה שנה היא יצרה מיצב אינסופי נוסף המכונה Peep show – שבו הצופה מציץ דרך חור ורואה דרכו מיצב אורות מתחלפים, וגם את עצמו משתקף במראות. גם עבודה כזו מוצגת בתערוכה.
רבות דובר על האובססיביות בעבודתה של קוסאמה. אפשר לומר עליה שהיא מתמודדת עם הבעיות הנפשיות שלה דרך האמנות שלה. זה התחיל מהזיות שהיא חווה מגיל 15 וכבר אז הביעה אותן בציור. המהלך החזרתי המאפיין את עבודותיה הוא אמנם אובססיבי אבל גם מדיטטיבי ומרגיע נפש סוערת.
זה לא תמיד עזר לקוסאמה בהתמודדות הנפשית שלה ובתחילת שנות השבעים, למרות הצלחתה ואולי בגלל הלחצים שנגרמו על ידי הצלחה זו, היא החלה לסבול יותר מדיכאון ואף ניסתה להתאבד ולבסוף, ב– 1973 חזרה ליפן ואישפזה את עצמה מרצונה במוסד לחולי נפש, שם היא חיה עד היום הזה.
על מה שקרה מאז ועד היום, בחלק ב׳.
כרטיסים לתערוכה של יאיוי קוסאמה אוזלים מהר. נכון לכתיבת שורות אלו, ניתן לרכוש כרטיסים לחודש ינואר.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
תודה, זה מעולה
דבי יקרה.איזה כיף לקבל את הפוסט שלך ולקרוא מאמרייך.תענוג מלמד,מרחיב דעת וחוויתי.
נדבקתי בהתלהבותך לראות את התערוכה יאיוי קוסאמה.
אני חשה בעלת מזל שהגעתי במקרה לאתר שלך.יישר כח.נפלאה.
המפגש עם אומנות הוא חוויה. לא צריך לנסות לתת לה הסבר.
דבי יקרה! תודה על הסקירה המעולה. יש לי כרטיסים למחר, ואין ספק שהפוסט שלך יוסיף להפנמת החוויה. תודותיי⚘
ההסבר הבהיר והמדויק שלך, דבי, הכולל יצירות שלה בהחלט יעזור לי בבואי לצפות בתערוכה.
מחכה לכתבה בשבוע הבא
כרגיל מרתק לקרוא את מאמריך .
הרבה שומעים על התערוכה אבל התלהבותך
מדבקת. תודה.
תודה על השיתוף
הכתבה היתה בהירה ומעניינת מאד.ביום שלישי הקרוב נבקר בתערוכה,ומה שקראתי ישמש רקע להנאה.
יישר כח .וראי ברכה בעמלך.
בברכה, אילנה זיסקינד