זו לא אותה ניו-יורק – ראיון עם האוצרת תמי כץ-פרימן

במרץ 2020 ראיינתי כאן את האוצרת תמי כץ-פרימן, שחוותה את ניו-יורק רגע ״לפני הסערה״ וזכתה לבקר ביריד הפיזי האחרון של 2020 – יריד הארמורי. כמה ימים אחרי עזיבתה, ניו-יורק נסגרה וכולנו יודעים מה קרה מאז. עתה היא שבה לניו-יורק, ליריד הראשון של 2021 – פוסט-קורונה – יריד Frieze ניו יורק והיא מספרת בראיון זה על האמנות שראתה ועל ההבדל בין ניו-יורק שכולנו מכירים לבין העיר שספגה מכה קשה מהקורונה ומנסה להתאושש.

כאן ניתן לקרוא את הראיון טרום-קורונה עם תמי כץ-פרימן

תמי כץ-פרימן צילום: מולי פרימן

אילו תחושות היו לך לקראת הנסיעה לניו-יורק ומה היה שונה בביקור הזה?

האמת שהיו לי קצת רגשי אשמה על זה שחיי חוזרים אט אט למסלולם בעוד שרוב העולם עדיין מתמודד עם אימי המגפה. ניו יורק ספגה מכה קשה מהקורונה, אבל בניגוד למקומות אחרים למדה והפנימה את הלקחים ולכן פחות חששתי, מה גם שאני מחוסנת. לא שיערתי עד כמה העיר השתנתה. קודם כל – העיר ריקה, אין תיירים. זה מכה בך ברגע שאת מתחילה להסתובב באזורים כמו סוהו, ברודוויי ושדרת מדיסון. את מבינה שזאת בעצם העיר נטו, עירומה, כמו שהיא באמת, בלי שכבת התיירים שעוטפת אותה בדרך כלל. יש בזה משהו נורמלי, את מבינה שככה העיר צריכה להיראות ומבינה את הניו יורקיים שכל כך מקווים שככה זה גם יישאר.

שינוי חזותי נוסף שתופס מיד את העין במרחב הציבורי – אלה המבנים הרבים שהתווספו על המדרכות ולעתים גם על הכבישים, שמטרתם לאפשר פתיחה של המסעדות עם ישיבה בחוץ. מה שיפה ביוזמה הזאת זה האתגרים הארכיטקטוניים והאסתטיים שמבנים כאלה מציבים. את יכולה לראות קונסטרוקציות מכל הסוגים – מהמאולתרים והפשוטים ביותר ועד המפונפנים, המקושטים והמושקעים שבחלקם אפילו יש חימום בילט-אין על הספסלים. יצא לי לשבת בכמה כאלה במזג האוויר הדי חורפי של האביב הניו-יורקי ויכולתי רק לדמיין איך אכלו שם ככה בקור ששרר שם לפני חודשיים.

אבל יותר מהכל, הכי מרשימה היא ההתמודדות המופתית והאחראית של העיר עם מגבלות הקורונה. לא ראיתי את זה בתל אביב בביקורי האחרון, שם יצא לי לחוות את הפתיחה הלא-מדורגת-בעליל שהיתה בתחילת אפריל.  לא ראיתי

 את זה גם במיאמי, שמתנהלת בהשראת המושל הרפובליקאי הטראמפיסטי, כאילו הקורונה זו בכלל המצאה של הדמוקרטים. בניו יורק, לעומת זאת, על אף שהעיר נפתחת בהדרגה מאוד מתונה, מרגישים טוב טוב את טביעת הרגל של המגיפה. זה בא לידי ביטוי קודם כל בעובדה שכמעט שלא תראי ברחוב, אפילו לא בסנטרל פארק, אנשים בלי מסכה. במוניות, כמעט בכולן, הותקנו יריעות פלסטיק המשמשות כמחיצות בין הנוסעים לנהג. גם זה נעשה באופן פרוביזורי ובחלק מהמוניות אף הותקנו שרוולי אוויר על מנת לספק איוורור ליושבים בספסל האחורי. ההתנהלות במקומות ציבוריים (בכל המוזיאונים ללא יוצא מהכלל) גם היא היתה חדשה עבורי: לכל מקום ציבורי נדרשת הרשמה מראש ובכל מקום שאת נכנסת אליו מודדים לך חום ולוקחים פרטים כדי שאפשר יהיה לבצע מעקב אחר הדבקה. זה פעם ראשונה שהיה לי ״דייט״ עם הגוגנהיים, עם המט ועם הוויטני, מה שכמובן חייב תכנון מוקדם והוציא מכלל אפשרות כל אילתור ספונטני, אך איפשר חוויית צפייה נפלאה ומרווחת. בגלריות לעומת זאת פחות מקפידים על הרשמה מראש, אבל גם שם לוקחים פרטים בכניסה ומקפידים על ריחוק חברתי.

יריד Frieze מבט על

איך השפיעו מגבלות הקורונה על הביקור ביריד, שהוא בדרך כלל צפוף מאד?

FRIEZE – הראשון מבין הירידים פוסט-קורונה, התקיים בשבוע שעבר במתכונת מצומצמת, והפליא בהתארגנות המוקפדת והאחראית. כאן כבר נדרשתי להביא אישור על התחסנות או לחילופין להראות בדיקת קורונה שנעשתה 24 שעות לפני המועד שנקבע לי. כל בירוקרטיית האישורים התנהלה בחוץ על ידי דיילות מורשות מטעם היריד בשני תורים מקבילים – אלה שנקבע להם תור לשעה עגולה ואלה שנקבע להם תור לכל מחצית השעה, והסדר היה מופתי. ניכר שאנשים מכבדים את אמצעי הזהירות שננקטו על מנת לשמור על בריאותם.

היריד עצמו התקיים הפעם במבנה המונומנטלי THE SHED שנפתח לאחרונה בקצה ההייליין של צ׳לסי.  זה כשלעצמו חידוש מרענן כי בעבר הוא היה ממוקם ברנדלס איילנד, אזור שלא היה נוח להגיע אליו. העובדה שגלריות אירופיות רבות ביטלו את השתתפותן ברגע האחרון, צמצמה משמעותית את היקף היריד. רק 64 מתוך כ-200 גלריות השתתפו, רובן אמריקאיות. היריד במתכונתו המצומצמת, התפרש על פני שלושה מפלסים, מה שהפך אותו לאירוע “בוטיקי” שהיה מאוד נעים ונוח לשוטט בו. כל מי שביקר אי פעם ביריד אמנות מכיר את המבוכים הבלתי נגמרים ואילו כאן, העובדה שאת נכנסת ליריד ורואה כבר מהכניסה את הקיר בקצה השני – מאוד מקלה פסיכולוגית על חוויית השיטוט. בקומת הכניסה התמקמו המגה-גלריות, אלה שמוכרות עבודות במיליונים, הקומה השנייה והשלישית קיבצה גלריות צנועות יותר שחלקן התמקדו באמן/ית אחד/ת. 

האם היה משהו שונה גם בסוג התוכן שהגלריות בחרו להציג השנה?   

אני חושבת שכן. מאז תחילת הקורונה אני שמה לב שאני מסתכלת אחרת על אמנות, הכל נצבע בצבעים פנדמיים, כאילו נוספה לעבודות שאני רואה עוד שכבת תוכן, סוג של פרספקטיבה חדשה. אני לא בטוחה אם זה שיקוף של מצב הצבירה הפוסט-פנדמי שלי, אבל בשיחות שהיו לי כאן עם קולגות וממה שקראתי, נראה שיש הסכמה על כך שהיה משהו צנוע, רציני ומהורהר יותר באווירה הכללית. ברור לי לגמרי שעבודה כמוהבננה של מאוריציו קטלאןלא היתה יכולה להיות מוצגת כאן השנה. נראה כי לקלילות הגימיקית הזאת כבר אין מקום באווירה הנוכחית. ראיתי את זה אפילו באופן שבו אנשים התלבשו – בין אם זה הגלריסטיות ובין אם המבקרים/ות: במקום האקזיביציוניזם הזוהר והשיקי שאיפיין את הלוק בשנים עברו, ניכר השנה איזה עידון קלאסי ביציאה מהפיג‘מות.

מה הכי אהבת השנה ביריד?

היו שם כמה פרויקטים מצוינים, לרוב כאלה שהתמקדו באמן או אמנית אחד/ת:

 En même temps, המיצב המרכזי היפהפה של Annette Messager בגלריה של מריאן גודמן (צילום באנר בראש הפוסט) – המשלב פסלי חיות שחורים בחלל הפנימי עם רישומים על נייר אורז יפני ואוביקטים המוצבים על הקירות מחוץ לביתן.

פסלי הגבס במיכלים הכחולים של האמנית האפרו-אמריקאית Karon Davis בגלריה וילדינג קראן באמירה חזקה על הפיסול הקלאסי הלבן.

הביתן של גלריה ג’יימס קוהן הוקדש לסדרה משובחת של האמן האפרו-אמריקאי Trenton Doyle Hancock, סדרה בשחור-לבן שבה הוא מתייחס לדימוי הקו קלוקס קלאן שהופיע בציוריו של פיליפ גסטון ועורר שערורייה מופרכת לאחרונה.

והפרויקט המבריק והכה רלוונטי בהקשר של ה-NFT של האמנית ממיאמי Agustina Woodgate בגלריה בארו הארגנטינאית שזכה לתהודה עצומה. האמנית הציבה מכונת ADM  קיצור של Automated Dealer Machine  שאפשר לרכוש באמצעותה שטרי דולר שהפכו ליצירות אמנות לאחר שהדיו שעל פניהם גורד בעבודת יד עמלנית.

KARON DAVIS
Karon Davis
Trenton Doyle Hancock
Agustina Woodgate צילום: תמי כץ-פרימן

גם המוזיאונים נפתתו מחדש. מה היו ההיילייטס שלך במוזיאונים?

אין ספק שהיתה כאן עבורי סגירת מעגל. לפני 14 חודשים, בתחילת מרץ 2020 עוד ביקרתי ביריד הארמורי ושוטטתי בכל המוזיאונים הגדולים דקה לפני שננעלו. הרגשתי אז שאני משוטטת בצלחת פטרי ענקית. 

Alice Neel @Met

בוויטני מוצגת עדיין אותה תערוכה מופתית על ההיסטוריה של הקראפט שראיתי לפני יותר משנה. זה רק הוסיף לתחושה שהעולם עצר מלכת. לשמחתי נפתחה שם ממש לאחרונה תערוכת יחיד ענקית ונהדרת של ג’ולי מהרטו – אמנית ממוצא אתיופי שציוריה המופשטים מרפררים לתכנים פוליטיים כואבים בחברה האמריקאית.

היה מדהים להיכנס למטרופוליטן ולראות את אולמות התצוגה הענקיים כשהם כמעט ריקים מאדם. את מבינה כמה המוזיאון הזה נסמך על תיירים. בקומה השנייה בכל זאת השתרך תור ארוך בכניסה לתערוכתה של האמנית האמריקאית אליס ניל. אלא שמהר מאוד הסתבר שהתור נוצר פשוט בגלל ההקפדה על ריחוק של שני מטרים, כשעשרות סדרנים מפקחים על שמירת הסדר. התערוכה עצמה, שאת כותרתה אפשר לתרגם כ”בני אדם לפני הכל”, אצורה לעילא, מחקרית ומעמיקה כמו שרק המט יודע לעשות, פורשת את יצירתה הרדיקלית של האמנית מפרספקטיבה הומניסטית-פמיניסטית רלוונטית מתמיד.

Rashid Johnson and Mark Bradford

התערוכה המרשימה ואולי גם החשובה ביותר שמוצגת בימים אלה בניו יורק היא ללא ספק Grief and  Grievance בניו מוזיאום. קשה לתרגם לעברית את הכותרת שלה, אולי “תוגה וטרוניה: אמנות ואבל באמריקה”. זו תערוכה בין-דורית שנהגתה במקור על ידי האוצר המוערך אוקווי אנווזור (Okwui Enwezor), שהתכוון להציגה לקראת הבחירות של 2020, אך הובאה לידי מימוש על ידי צוות ייעוץ אוצרותי שהוקם לאחר מותו ב-2019 וכלל את נעמי בקווית’, מאסימיליאנו ג’וני, גלן לייגון ומארק נאש. משתתפים בה שלושים ושבעה אמנים שהתייחסו לנושאים כמו אבל, הנצחה ואובדן על רקע האלימות הגזעית שחוו קהילות שחורות באמריקה. לצד עבודות היסטוריות מרכזיות מוצגות בה עבודות מהעשור האחרון וכאלה שנעשו במיוחד וכתגובה לאירועי השנה האחרונה. התערוכה, המוצגת כמחווה ליצירתו ומורשתו של אנווזור, נעה בין ייצוגים דוקומנטריים קונקרטיים כמו אצל ארת’ור ג’אפה, לבין ייצוגים מופשטים עם טמפרמנט רפלקסיבי-מדיטטיבי כמו אצל ראשיד ג’ונסון.

ובגלריות ראית גם דברים טובים?

הסיפור של הגלריות הניו יורקיות מעניין. כולן נסגרו במרץ 2020 והיו כבר מי שהספידו את הקטנות והבינוניות (לגדולות לא צריך לדאוג)ֿ, שלא יוכלו לממן את שכר הדירה באזורים היוקרתיים של מנהטן. אבל באופן מפתיע רובן שרדו את הקורונה. אפשר להסביר את זה בעובדה שאנשים שנכלאו בבתיהם רצו לשדרג את האסתטיקה של פנים הבית ורכשו יותר אמנות. אפשר גם להניח שההשקעה בפלטפורמות של מכירות אונליין, כולל במסגרת ירידים, השתלמה בסופו של דבר. לכך יש להוסיף את העובדה שחלקן פיטרו או הוציאו עובדים לחל”ת וגם חסכו הון עתק על השתתפות בירידי אמנות ועל טיסות לביאנלות. היו גם כאלה שניצלו את המגפה כדי לעבור לשכונות אחרות ולהשתדרג בחלל מרווח יותר. טריבקה, למשל, הפכה להיות אתר חדש לסיבוב גלריות. 

הנה כמה היילייטס מהשיטוט האחרון:

מיצב יפהפה של האמנית הברזילאית אדריאנה וראז’או – אחת האמניות האהובות עלי –בגגוזיאן בצ’לסי. זוהי תערוכה מפתיעה במינימליזם היחסי שלה, שבה מתייחסת האמנית לזהות הברזילאית דרך אסתטיקה וסמליות שמשלבת פולקלור וקולוניאליזם.

מיצבי הספריות של ג’וסיה מק’לני בגלריה ג’יימס קוהן בלואאר איסט סייד, בהם הוא חוקר את מושג האינסוף בהשראת חורחה לואיס בורחס.

פסלי הברונזה הסוריאליסטים המפתיעים של האמנית הקנייתית וונגו’צי מוטו בגלריה גלדסטון בצ’לסי, בהם היא בוחנת יחסים בין הגוף האנושי לטבע דרך הכלאות המייצרות סוג חדש של אנושיות.

עבודות הצילום והאסמבלז’ הססגוניות של האמן המרוקאי חסן חג’אג’ בגלריה של יוסי מילוא בצ’לסי. הסדרה נקראת My Rockstars והיא כוללת דיוקנאות של אמנים, מוזיקאים וחברים של האמן, חלקם סלבריטאים ידועים, כשהם ממוסגרים על רקע טקסטיל מרוקאי ומוצרי צריכה מטופלים מצפון אפריקה.

Adriana Varejao@Gagosian
Josiah McElheny@James Cohan
Wangechi Mutu
Wangechi Mutu@Gladstone
Hassan Hajjaj@Yossi Milo

לפוסט הזה יש 3 תגובות

  1. אילנה אחיטוב

    את ממש מזריקה לנו חמצן נקי לריאות. כמו עיניים לעיוור. תודה

  2. שרית

    נהניתי לקרוא ולהציץ על היצירות. בכוונתי לבקר בניו יורק באוקטובר 2021 אם השמים יהיו פתוחים.

  3. רונה

    איזה כתבה כייפית, ממש עושה חשק לעלות על מטוס ולראות אמנות. אין כמו ניו יורק לצורך זה וגם אין לי עניין ביעדים אחרים (או זמן או כסף) בטוח אגיע ב-2022, לא יודעת מה לפני זה, תודה שהבאת! תמי נהדרת.

כתיבת תגובה