המהדורה השלישית של מוזיאון פופ–אפ TLV יצאה לדרך, כשהתור הארוך מזדחל כמו נחש לאורך רחוב פנקס בתל–אביב. מופתעים? כנראה שלא.
ביולי 2020 כתבתי פוסט שבו העליתי מחשבות על עתיד האמנות. התייחסתי למחקר שנעשה בארצות הברית ובין היתר, בתשובה לשאלה, "איך היית רוצה שמוסדות אמנות ותרבות יעזרו לקהילה שלך במהלך משבר זה?" התשובה הפופולרית ביותר הייתה "לצחוק ולהירגע“(53%). 46% מהנשאלים מבקשים הסחת דעת ובריחה במהלך המשבר. בסיכום הסקר, הציפיה העיקרית של הנשאלים האמריקאים ממוסדות האמנות והתרבות שלהם היא לספק "פעילויות מהנות, קלילות ויפות במיוחד.“
הכמיהה לבריחה
אפשר להבין את השאיפה לאסקפיזם, שהחלה, אגב, הרבה לפני הקורונה ועל כך תעיד הצלחתם של אירועי פופ–אפ שונים, וביניהם האירוע התל–אביבי בגירסאות הקודמות שלו. כך גם אירועים אימרסיביים כמו חוויית ון גוך, שבשנה האחרונה צצו בארצות הברית ארבע גירסאות שונות שלו וכולן עמוסות מבקרים. זו לא תערוכה ולא אמנות אבל זה לוקח אלמנטים של ון גוך ומציג אותם על כל החלל – קירות, תקרה ורצפה. מסתבר שחלק מהפופולריות של האירועים האלה נובעת מאיזה פרק בעונה הראשונה של אמילי בפאריז ששודרה בקורונה, ובו היא מבקרת בגירסה המקומית שגם אני ראיתי באטליה דה לומייר בפאריז לפני שנתיים. לאחרונה התבשרנו שבקרוב תהיה גם למונה ליזה חוויה אימרסיבית משלה.
בתוך האקלים הקליל הזה של fun fun fun, קיבלנו את המהדורה השלישית, הגדולה והמשוכללת ביותר של מוזיאון הפופ–אפ בתל–אביב, שמתקיים עד ה– 11.2 ברחוב פנקס. שני בנייני רכבת צמודים (מספר 11-13) עומדים לפני הריסה במסגרת פרוייקט תמ״א 38. 150 יוצרים נבחרו מבין כ– 600 הצעות, כדי לכסות את הבניין בציורים ובמיצבים. אתחיל מהסוף ואומר שהתוצאה מרהיבה ומעוררת השראה. אם מורידים את היומרה המרגיזה לקרוא לזה ״מוזיאון״ – הכל טוב. למה אי אפשר לקרוא לזה פשוט ״תערוכת פופ–אפ TLV״? זה לגמרי יעשה את העבודה.
גן שעשועים לאנשים יצירתיים במיוחד
אמנים ממש מפורסמים לא תמצאו שם אבל הרבה יצירתיות וכישרון כן תמצאו. אהבתי את העובדה שגם אנשי קריאטיב מעולם הפרסום משתתפים ויש טשטוש בין תחומי – בין אמנות לעיצוב. התחושה היא של גן שעשועים של אנשים יצירתיים במיוחד, אשר קיבלו תקציב להתפרע ורובם השקיעו מחשבה וכישרון ויצרו חוויות מקסימות. עוד חשוב לציין שמדובר בפרוייקט מסחרי, שיוזמת חברת ״אנשי העיר״, שממצבים עצמם באמצעות המיזם הזה, כחברה קולית במיוחד. החיבור עם האוצרת יערה זקס מוצלח מאד ונראה שבנוסף לאמנים שהבינו את פוטנציאל החשיפה האדיר, גם היא משתכללת בכל מהדורה. בין החדרים של האמנים/מעצבים, יש גם מיצבים של חברות נותנות חסות וכמה מהם נתנו פייט לגמרי לא רע לאמנים, למרות שלא תמיד מופיע שם המעצב. אהבתי במיוחד את המיצג של חברת ינגו דלי, שהיה מהפנט ממש ומבוצע לעילא – עבודה של תומר זג׳ונס. נדמה לי שמאז שצילמתי ינגו דלי הוסיפו מלא פרסומות שלהם אז אולי זה נראה פחות נקי.
השפעת הקורונה
רק בפוסט הקודם כתבתי על כך שהקורונה לא נוכחת באמנות אבל במקרה זה, אחד משני הבניינים ברחוב פנקס מוקדש כולו לנושא העבר הקרוב וההווה – בעידן החדש שאליו נקלענו – WAKE ME UP WHEN 2022 ENDS
היצירות עוסקות בעידן החדש שאליו נקלענו. איך השפיעה הקורונה והנגיף על חיינו ועל העולם שחשבנו שהכרנו. האמנים המשתתפים התבקשו לתת את האינטרפרטציה שלהם לנושאים כמו ריחוק חברתי, סדר עולמי חדש, התפיסה החדשה של מרחב הבית לעומת החוץ וההשפעה של האדם על הכדור שבו אנו חיים. במציאות יומיומית חדשה ומפתיעה שלפעמים נדמית כחלום, איך התקופה השפיעה על כל אחד ואחת מאיתנו. אהבתי את החדר המצוייר של אנה קוגן שהצליחה להעביר את אוירת הבדידות של הסגר בציור קיר וירטואוזי שממש עוררה בי רגש.
בכיוון אחר לגמרי, אהבתי גם את החדר של אפרת ירון, שכבר שנתיים שומרת את התויות של הרכישות שהיא עושה אונליין. הקניות איפשרו להכניס קצת את החוץ פנימה, אל תוך הבידוד. באותו עניין, יש לא מעט עבודות שעוסקות בטבע, שבזמן הסגר פרץ במלוא כוחו, כמו בעבודה לעיל של דניאל פילוסוף והחדר של איש הקריאטיב דור פלג (בתמונת הכותרת), מכניס את העצים פנימה.
מה צופן העתיד?
הנושא השני עוסק בעתיד – בעודנו חושבים על חזרה לחיים ״אחרי״ הקורונה, האמנים התבקשו לחשוב על העתיד החדש ואיך הוא יראה. אסף דיי, המוכר לכם אולי ממאסטרשף, הוא ארט דיירקטור ועיצב מטבח אופטימי על רקע ורוד.
אני מנבאת לגבי העתיד הקרוב מאד – עד ה- 11.2 ליתר דיוק: אני רואה בכדור הבדולח שלי תור ארוך באיזור פנקס/אבן גבירול, של אנשים סקרניים, שבאים לראות את מוזיאון הפופ-אפ -שאולי בפעם הבאה יקראו לו תערוכת פופ-אפ כדי לא לעשות זילות למוזיאון.
*צילום הכותרת: עבודתו של דור פלג במוזיאון הפופ-אפ. כל הצילומים: דבי לוזיה
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
במשך שלוש השעות בהם חיכיתי בתור להכנס נוצרו שיחות עם האנשים סביבי. די נדהמתי לגלות שהאמנים לא מקבלים שכר עבור השתתפותם אלא רק כיסוי עלות החומרים. אין לי מושג אם האוצרת או שאר העושים במלאכה מתוגמלים על כך.
לא נראה לי שמישהו שחיכה איתי בתור היה מתנגד לשלם סכום סמלי של, נגיד, 20 ש"ח, כך שגם האמנים ירוויחו משהו עבור ההשקעה המדהימה שלהם.
הגיע הזמן שבישראל יפסיקו לנצל אמנים מכל תחומים , רק בגלל שהם כל כך רוצים להציג את עבודותיהם, ויתחילו לשלם. ובמיזם הנפלא הזה כבר ידוע מנסיון העבר שמגיע המון קהל איכותי.
מאוד מקווה שבפעם הבאה יחשבו על כך.
הי זוהר
אין לי ויכוח איתך לגבי זכותם של אמנים להרוויח מעבודתם. במקרה זה, לדעתי הרווח הוא בחשיפה עצומה שממנפת הזדמנויות נוספות – אחרת קשה להבין למה אותם אמנים חוזרים יותר מפעם אחת. אני מניחה שכל אחד עושה את החשבון שלו. התנאים ידועים מראש.
דבי, אוהבת מה שאת כותבת. ממשיכה איתך, למרות שלא תמיד מגיבה.
תודה לאה
לא טוב שיש תורים בתקופת הקורונה. אפשר להאריך קצת את התערוכה? שוחרי האמנות מבקשים
הייתי. ראיתי. התפעלתי. אהבתי את החדר של אוף גוזל. הרגשת הסגר חזקה. החדר של התמונות הקטנות שמחלקות את הגוף בצורה יפה וגם גרוטסקית. את המטבחים הצבועים והמסוגננים.