מוזיאון רמת–גן לאמנות פתח השבוע את שעריו לאחר שהיה סגור במשך ארבע שנים. במהלך הזמן הזה, נעשה בו שיפוץ יפהפה על ידי האדריכלים מאירה קובלסקי וצבי אפרת, שבמסגרתו נוספו לו שתי קומות ושטח התצוגה שלו הוכפל פי חמש.
האוצרת הראשית החדשה של המוזיאון, סבטלנה ריינגולד, שעבדה בשנים האחרונות כאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות (ללא מינוי רשמי), לקחה על עצמה נושא רגיש לתערוכת הפתיחה, החולשת על פני כל המוזיאון. התערוכה ״המוסד – המוזיאון והישראליות״, היא למעשה תערוכת מטא – בה המוזיאון עוסק בעצמו.
כפי שהסבירה ריינגולד במסיבת העיתונאים, היא נכנסה לתפקיד בתקופה קשה של קורונה, בה רוב הזמן המוזיאונים היו סגורים ועלתה השאלה לגבי החשיבות של תרבות בכלל והמשמעות של מוזיאון במיוחד. אני לא חושבת שזאת היתה כוונתה, אבל השאלה הזאת רגישה במיוחד, כאשר מדובר במוזיאון רמת–גן, שעבר טלטלות לא מעטות בהיסטוריה שלו.

ממפעל למוזיאון
המבנה של מוזיאון רמת–גן ניצב בקצה הצפון מזרחי של רמת גן, ברחוב אבא הלל בואך קניון אילון. הוא נמצא במזלג של שני רחובות, מיקום המקנה לו צורה משולשת – בודאי לא הצורה האופטימלית למוזיאון. בנוסף, הגישה אל המוזיאון היא ממדרכה צרה ובניגוד למוזיאונים אחרים, אין לו חצר קדמית או מבואה חיצונית ואפילו אין נקודה ממנה ניתן לעמוד מול המבנה ולראות את כולו.
המבנה המקורי תוכנן בשנות השלושים של המאה ה– 20 כמבנה תעשייתי חד קומתי בסגנון הבאוהוס. בזמנו הוא עמד מבודד בקצה של רמת–גן, קרוב לירקון, וסביבו שדות. בתקופת המרד הערבי (מאורעות תרצ"ח-תרפ"ט) נבנה עליו מגדל שמירה, שהיה מיועד לאתר פולשים מכיוון הירקון. כך, על פי תיק התיעוד למוזיאון, שהכינה האדריכלית נעה שק ב- 2015.
קשה היום לדמיין את הסיטואציה, כשהמוזיאון מוקף שכונות ומבנים גבוהים. האדריכלים, האחראיים בין השאר לחידוש מוזיאון ישראל, מוזיאון לוחמי הגטאות ומוזיאון בית העיר בתל–אביב, בחרו ללכת עם הקיים ולהדגיש את המבנה המקורי, מתוך גישה המכבדת את ההיסטוריה של הבניין. הם אפילו הבליטו את צורתו עוד יותר על ידי הארכת המבנה והגבהתו. גם הסביבה השתנתה והמבנים הגבוהים מאחוריו שינו את הפרופורציות של המרחב ולכן תוספת האורך והגובה נראים טבעיים לחלוטין.

הבטחה שלא התממשה
ב– 1987 נחנך מוזיאון רמת–גן – המוזיאון הראשון שהוקדש לאמנות ישראלית. היוזם, המנהל והאוצר הראשי היה מאיר אהרונסון, אשר ניהל את המוזיאון ברוב שנות קיומו, עם הפסקות בין הקדנציות, שהאחרונה ארכה 20 שנה. מוזיאון רמת–גן מהווה את החוליה הראשית בשרשרת מוזיאונים קטנים שהם שריד לחזון של ראש העיר המיתולוגי אברהם קריניצי, שבשנות החמישים חלם להפוך את רמת–גן לעיר תרבות. מעבר לכביש נמצא בית הצייר אהרון כהנא ובהמשך שכונת ותיקים נמצאים בתי הסטודיו של האמנים קוסו אלול, יוסף קונסטנט ונתן רפפורט. הבתים האלו הם רכוש עירוני ונמצאים גם הם עכשיו בתוכנית שיפוץ והתחדשות לאחר הזנחה של שנים. אפשר לומר בעדינות שהנהלת העיר רמת–גן לא ממש הקדישה משאבים במשך השנים למוסדות האמנות בעיר. מוזיאון רמת–גן הלך והידרדר ובכתבה של שני ליטמן בעיתון הארץ מ– 2014, היא כותבת על ביקור של ועדת ביקורת של מינהל התרבות במוזיאון רמת גן, לצורך מתן ציוני איכות. הדו"ח שכתבה הוועדה על רמת גן היה גרוע במיוחד, והציון הכולל שקיבל המוזיאון הוא 3.5 מתוך 7. כמות המבקרים במוזיאון הגיעה לשפל והתחושה בעולם האמנות היתה שכל מה שצריך בשביל להציג במוזיאון זה כסף והתצוגות היו בהתאם.

ה״מונה ליזה״ של רמת–גן
עוד אירוע שהתרחש ב– 2014 הוכיח את חוסר ההערכה של פרנסי העיר לאוצרות האמנות בחזקתם – זאת בניגוד לדבריו של רועי ברזילי, סגן ראש עיריית רמת–גן ויו״ר המוזיאון, שדיבר גם הוא במסיבת העיתונאים. בנובמבר 2014, סקרתי את הסיפור הלא יאומן של מכירת ציור יקר ערך של האמן הרוסי ולנטין סרוב, מאוסף המוזיאון הרוסי ברמת–גן. תחקיר מעמיק של דליה קרפל בעיתון הארץ חשף בזמנו את סיפורה של התורמת מריה צטלן ואת החלטתה ב– 1958 לתרום את כל אוספה לעיר רמת גן במקום להשאירו בירושה לילדיה. היצירה החשובה באוסף היתה דיוקן של צטלן שצוייר על ידי סרוב. כנראה שאף אחד בעיר הזאת, לא העריך את התרומה ואנשי האמנות בארץ כלל לא ידעו על קיום אוסף זה. לא פלא, הוא היה מוסתר בבניין שאף אחד לא ביקר בו, עד שסגן ראש העיר בזמנו, מוקי אברמוביץ׳, גילה אותו במקרה והזמין מומחית של בית המכירות כריסטיס שזיהתה את הדיוקן החשוב של סרוב. תוך עשרה ימים בלבד מצא הדיוקן את מקומו על כריכת המכירה הפומבית של כריסטיס לאמנות רוסית חשובה שהתקיימה בנובמבר 2014, כגולת הכותרת של המכירה. בהודעה לעיתונות כריסטיס בישרה על ״מכירתה הראשונה בהיסטוריה״ של יצירה חשובה זו המוגדרת כיצירת מופת והערכתה הראשונית היתה כארבעה מיליון דולר. לבסוף הציור עלה על כל הציפיות, נמכר ב– 14.5 מיליון דולר והפך לציור היקר ביותר של סרוב.
כאן חשוב להדגיש את העובדה שתרומות של יצירות אמנות למוזיאונים אמורות להיות בלתי הפיכות. מוזיאון מהווה את התחנה הסופית במסעה של יצירת אמנות בעולם ומכירה של נכס אמנותי בקנה מידה שכזה צריך להיעשות רק במקרים קיצוניים ובאישור ועדה מקצועית. בשנים האחרונות היו מספר מקרים של התופעה שאין לה בכלל מילה בעברית: Deaccession – שהפכה למילת גנאי באנגלית ופירושה למכור יצירה מתוך אוסף מוזיאלי כדי לגייס כספים. זה כנראה לא מקרי שאין לנו מילה כזאת כי אצלינו לא עושים מזה עניין. בנוסף למקרה של רמת–גן, בשנת 2012 מוזיאון ישראל החליט למכור 38 עבודות מתוך האוסף שלו וביניהם יצירה של רנה מגריט, האירוע עבר גם הוא ללא כל התנגדות ציבורית. לפני שנה נמנעה ברגע האחרון מכירה גדולה של אוצרות המוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים ובמקרה זה דווקא ההתנגדות הציבורית מנעה את המכירה ברגע האחרון.

לא ממצוקה
במקרה של רמת–גן, לא היתה בעייה של מצוקה כספית, נהפוך הוא. סגן מנהל העיר דאז, שהתייחס לפרשה הזו כאל ״הרפתקה״, לקח כפרוייקט את קידום התרבות בעירו (ואת עצמו כפטרון של האמנות) ועל פי אותה כתבה של דליה קרפל – כלל אינו מבין על מה המהומה. כך צוטט בכתבה: “אני לא פוליטיקאי, אבל אם אפשר למכור ציור על מנת שהציבור ייהנה מהמוזיאונים בעיר, שלא יספרו לי שזה היהלום שבכתר. האם לדעתך עדיף למכור שש עבודות מאוסף צטלין או אחת?“ אז התשובה ידועה ולפחות העירייה עמדה במילתה. פרוייקט השיפוץ של מוזיאון רמת–גן עלה 35 מיליון ש״ח מתוך ההכנסות ממכירת הציור של סרוב. שאר הכסף מיועד לשיפוץ המוזיאונים הקטנים. תקציב של שישה מיליון ש״ח לתפעול שנתי של המוזיאון אמור לקבל אישור, כולל התחייבות לרכוש אמנות. יש בזה נחמה ואולי יגידו רבים שזה היה כדאי. אבל אם היו מקצים תקציבים לאמנות ברמת-גן, היה להם גם מוזיאון וגם יצירת מופת להתגאות בו.
ועכשיו המוזיאון נפתח והוחלט להמשיך את מורשתו של מאיר אהרונסון, שמוזיאון רמת–גן ימשיך להיות מוסד המוקדש כולו לאמנות ישראלית.
כמה מילים על ״המוסד – המוזיאון והישראליות״ – ריינגולד ממשיכה את קו התערוכות שהחלה במוזיאון חיפה, שבו היא לוקחת נושא אקטואלי ומציגה אותו מהיבטים שונים. היא בחרה עבודות מרשימות ומעניינות לתערוכה הנוכחית אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאמנות שהיא כביכול ביקורתית נגד הממסד, המוצגת בתוך הממסד יוצרת דיסוננס. במקרה זה, התערוכה מרגישה כמו אילוסטרציה וללא מסר ברור.
עתה נותר רק לראות אם הקהל ינהר בהמוניו ורמת–גן תשוב להיות על המפה של שוחרי האמנות בישראל.
*הדימוי בראש הפוסט מתוך עבודה נפלאה של אפרת גל-נור, המוצגת בתערוכה.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
כתבה מקיפה, מרשים מאד,כבוד!