במוזיאון תל–אביב נפתחה תערוכתה של רות פתיר ארץ אם או בשמו הביאנלאומי M otherland (הרווח במקור). זו התערוכה שמעולם לא נפתחה בביאנלה האחרונה בוונציה ולכן זוהי הופעת פרמיירה לפרוייקט המשובח הזה. עוד טרם נפתחה התערוכה, פורסם שהתערוכה כולה נרכשה על ידי המוזיאון היהודי בניו –יורק, שם היא תוצג בסתיו הקרוב. ג׳יימס סניידר, מנהל המוזיאון היהודי (לשעבר מנהל מוזיאון ישראל) הגיע לפתיחה והריע לאמנית ולאוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית.
תערוכה ששווה אלף מילים
עשר פעמים במהלך הביאנלה עמדתי עם הקבוצות שהדרכתי מחוץ לביתן הישראלי הסגור וסיפרתי על הפרוייקט. אין טקסט שלא קראתי, הרצאה וראיון שלא שמעתי – באמת שאני יודעת כל מה שיש לדעת על התערוכה של רות פתיר אבל…… עד אתמול לא ראיתי אותה! ואני רוצה לומר שהתערוכה הזו היא חוויה מפעימה ממש, שפועלת בהמון רבדים. היא אישית אך כללית, היא רצינית אך גם משעשעת, היא אינטליגנטית ומרהיבה ויזואלית ובעיקר מעוררת הרבה מחשבה. דיסקליימר: התערוכה הזו עלולה להוות טריגר לנשים נשאיות BRCA ואולי גם לנשים המתקשות להרות.
תוך כדי צפיה בתערוכה, בעיקר בעבודה המרכזית, הצופים עוברים חוויה מטלטלת של תחושות ומצבים, שגרמו לי לחשוב על חוויית האמנות. זו דוגמה מובהקת של כוחה של האמנות ושל הכוח של שאמנית כמו רות (והצוות הגדול איתו עבדה) להגות בדמיונה ואף ליצור מסע ויזואלי מרתק, מקורי ומרהיב, שאלפי מילים לא יכולות לספק.
המקורות הילידים שלנו
התערוכה של רות פתיר בעצם מתחברת למקורות הילידיים שלנו – לתקופה הכנענית. כבר כמה שנים טובות שרות פתיר עובדת עם צלמיות פריון מהתקופה הכנענית מלפני כ– 3,000 שנה. רות פתיר היא אמנית ניו מדיה שמשתמשת בטכנולוגיות מתקדמות בעבודתה. החיבור בין צלמיות עתיקות לטכנולוגיה מתקדמת משלבת גם סוג של דוקומנטריות, כשרות בעצם מספרת באמצעותן את סיפורה.
העניין של פתיר בפסלוני פיריון עתיקים נוצר כבר ב– 2018 בזכות האוסף של מוזיאון ישראל. מדובר בצלמיות ממלכת יהודה, מבערך 800 לפנה״ס, שנעלמו עם חורבן בית ראשון וגלות בבל. הן עשויות טרה קוטה ונמצאו בכמויות גדולות בחפירות של בתים פרטיים בערי יהודה. יש עדיין הרבה מסתורין סביב התפקיד שלהן אבל הנטיה לחשוב שהן שמשו לטקסי פריון נשיים.
פסלי הפריון הפכו אישיים כשפתיר אובחנה כנשאית של הגן BRCA2, שמגביר את הסיכויים לסרטן השד והשחלות. כאישה רווקה באמצע שנות השלושים שלה, היא הוכנסה מיד למערבולת של הליכים רפואיים שמטרתם הקפאת ביציות כדי להבטיח שהיא תוכל להיכנס להריון עתידי – עוד לפני שהספיקה לשאול את עצמה אם היא רוצה את זה. אבל כשחיים בישראל, שבה פוריות היא ערך עליון, מסתבר – כפי שנאמר באחד הסרטים של רות – שהביציות שלך הם אוצר לאומי.
העבודות בתערוכה עוקבות אחרי המסע הרפואי של רות, במדינה שמקדשת אמהות ומקצה לכך משאבים שאין באף מדינה אחרת בעולם. כך היא גם נחשפה לעולם שלם של ולוגריות ברשת, שמתעדות את המסע האישי שלהן לפריון באמצעות צילום עצמי בטלפון. פתיר אימצה את הז׳אנר הזה אבל כדי להרחיק את הסיפור מעצמה, היא בחרה צלמית מחבל לכיש, שמשמשת לה כאוואטר. היא רכשה לעצמה חליפה שלוכדת את תנועותיה באמצעות חיישנים ואת התנועות שלה היא מלבישה על הצלמית וכך יוצרת אנימציה.
בין האישי ללאומי
מאז השבעה באוקטובר רות יצרה עבודה חדשה בשם ״המקוננות״. זו בעצם העבודה היחידה שניתן היה לצפות בה מבעד לחלון הביתן הסגור בוונציה. בעבודה זו יש זעקה של אמהות בקונטקסט של השכול והכאב סביב השבעה באוקטובר והמלחמה שנפתחה בעקבותיו. אלה האמהות השבורות, שמייצגות את הכאב של כולנו.
הקונספט הוא גאוני בעיני – השילוב בין המסע האישי להקפאת ביציות לבין הערך הלאומי העליון של האמהות אבל המשמעות הפמיניסטית של התערוכה חוצה גבולות והיא אוניברסלית – הזכות/חובה להוליד ילדים בעולם הזה. והעולם שהשתבש עלינו בשבעה באוקטובר הוסיף ממד טראגי לנושא הטעון גם ככה וקרה מה שקרה והוחלט להשאיר את הביתן סגור בהמתנה להחזרת החטופים והפסקת האש. על כך כתבתי בהרחבה לייב מוונציה באותו יום עצמו, שהיה סוער מאד. כתבתי ואף אמרתי בראיון לטלויזיה הגרמנית שאני תומכת בהחלטה של רות, שמכל האפשרויות הרעות, זו היתה הכי פחות רעה אבל ככל שהזמן עבר ועתה, אחרי שראיתי את התערוכה על אחת כמה וכמה – כל–כך חבל לי שהמבקרים בביאנלה לא זכו לראות את התערוכה. אפשר להתנחם בכך שהיא תוצג בניו–יורק ושם תזכה בוודאי לתהודה בינלאומית ראויה.
ועד אז, אני ממליצה לכל מי שקורא מילים אלה, פשוט ללכת לתערוכה של רות פתיר במוזיאון תל–אביב ולהנות מחוויה אמנותית מרהיבה.
תודה לך גבי על המידע העדכני והמעניין.
התערוכה של רות פתיר היא אכן מכה בבטן הרכה.
ראיתי פעם אחת ואני מתכוונת ללכת שוב בשל עוצמתה והקושי להכיל בפעם אחת.
תודה על המילים הללו דבי כתבת כל כך יפה וחם!
גם ריפררה לעבודה ונוס העולה מן הים. כנראה שמכאן החלו החיים של כולנו.
הלכתי לראות באמצעות המלצתך.הדברים שכתבת בעיקבות עבודת הוידאו הוסיפו נידבך חשוב להבנת העבודה.
נהניתי מעצם הצפיה ומאופן ההשקעה בה.