אמנות, כסף, כוח ופגיעה באמון - זה נושא המשפט המרתק שמתקיים מזה שלושה שבועות בניו-יורק. האוליגרך הרוסי דימיטרי ריבולובלב תובע את בית המכירות הפומביות הנודע סותבי׳ס על היותו, כביכול, שותף פעיל בתרמית אמנות מתוחכמת שעלתה לו מאות מיליוני דולרים. דרך המשפט הזה, אנחנו נחשפים לאיזורים הסמויים של עסקאות ענק בשוק האמנות, המתקיימות הרחק מאורות הזרקורים של המכירות הפומביות.
ובכן, סיפורנו מתחיל בעיסקת המאה – המכירה של סלבטור מונדי, ציור של לאונרדו דה וינצ׳י, שנמכר בבית המכירות כריסטי׳ס בנובמבר 2017. הציור הזה, שב– 1958 נמכר כחיקוי עלוב של דה וינצ׳י ב– 70 (שבעים!!) דולר, הפך ב– 2017, לציור היקר בהיסטוריה, כשנמכר ב– 450 מיליון דולר לנסיך הסעודי מוחמד בין סלמאן. על הסיפור המרתק של הציור סיפרתי בזמנו, בתוכנית הטלויזיה מועדון תרבות בערוץ 11 וגם לירון וילנסקי בפודקאסט של גלי צה״ל.
חפשו את היועץ
אפשר להבין שמאז 1958, לאחר שהגיח מהאבדון אחרי מאות שנים, היו כמה אנשים שעשו רווח נאה, במיוחד האוליגרך שלנו ריבולובלב, שרכש את הציור ב– 2013 תמורת 127 מיליון ״בלבד״ ובעקבות המכירה ב– 2017, הרוויח מעל 300 מיליון דולר. רובנו היינו מסתפקים בזה. אלא מה? במקרה, הסתבר לריבולובלב שהיועץ שלו, שוויצרי בשם איב בובייר – איל הון לא קטן בעצמו – עשה עליו קופה יפה, כי בובייר לא היה רק יועץ אלא סוחר (הסתבר), שרכש את היצירה בעצמו ב– 80 מיליון דולר, מבית המכירות סותבי׳ס, ומיהר למכור אותו לריבולבלב ולשלשל לכיסו 47 מיליון דולר דמי תיווך מופקעים.
את ההון שלו צבר בובייר באמצעות ה– Freeport של ג׳נבה, איזור פטור ממכס שבו יש מחסנים רבים. בובייר הוא הבעלים של שטחים רבים באיזור זה והוא מאחסן בהם רק יצירות אמנות בסטטוסים שונים של מעבר ממקום למקום או לחילופין, כאיחסון ארוך טווח. הפוזיציה שלו מחייבת אמון ודיסקרטיות כי האיזורים האלה מהווים מקלט מס לעיסקאות מסוגים שונים ומשונים. בהמשך, הוא אף הקים Freeport בסינגפור ובלוקסנבורג.
בובייר פעל בדיסקרטיות אופיינית לשווייצרים. כאיש עסקים ממולח, תמיד העסיק אותו רק דבר אחד – כמה הוא ירוויח. השיטה שלו היתה קודם למצוא את הקונה ורק אחר–כך את המוכר, כך רכש יצירות שמראש היו מיועדות למכירה מהירה, פרקטיקה ידועה לשמצה בעולם האמנות המכונה Flipping. אבל הוא עצמו הקפיד להישאר מחוץ לאור הזרקורים.
חזרה לריבולובלב – הוא השתקע בשוויץ בסוף שנות התשעים. את בובייר הכיר ב– 2002 כאשר הגיע לאסוף ציור מה– Freeport. הוא היה בסוף שנות השלושים שלו, כבר מיליונר בזכות מכרה אשלגן שרכש ברוסיה. בובייר שכנע אותו לשכור את שירותיו כדי לסייע לו לרכוש אמנות באנונימיות. הוא הבטיח גם לטפל בכל הלוגיסטיקה של הרכישות – זו היתה התמחותו. בסך הכל, ריבולובלב הוציא כ-2 מיליארד דולר על אמנות מ-2002 עד 2014, כאשר בנה אוסף אמנות ברמה עולמית. אחד הציורים הוא של מודיליאני, שהיה בבעלותו של סטיב כהן, מנהל קרן גידור מניו יורק – מגה אספן בפני עצמו. בובייר מכר לריבולובלב את הציור ב– 118 מיליון דולר ב– 2011.
פגישה מקרית עם יועץ אמנות אמריקאי ב– 2014, חשפה בפני ריבולובלב את העובדה שבובייר עוקץ אותו במיליונים. בארוחת צהריים באי קריבי, פגש ריבולובלב את סנדי הלר מניו–יורק, אחד מיועצי האמנות הגדולים בעולם, שמייעץ לסטיב כהן ולרומן אברמוביץ׳, בין היתר. הלר ברך את ריבולובלב על רכישת המודיליאני. הוא הופתע שהלר ידע אבל אז הבין שכהן הוא לקוח שלו. הלר התעניין מי מייעץ לריבולובלב, ששוב הופתע ששמו של בובייר אינו מוכר לו כלל. זו היתה השיחה שחשפה בפני ריבולובלב שכהן מכר את המודיליאני ב– 93.5 מיליון דולר. ההפרש בין מחיר המכירה למחיר הקניה הוא 24.5 מיליון דולר, שבובייר שלשל לכיסו מעיסקה זו בלבד.
בתחילת 2015 הגיש ריבולובלב תביעה נגד בובייר על כך שהוא עקץ אותו בסכום של כמיליארד דולר במסגרת 38 עיסקאות שעשה באמצעותו. רק בחודש שעבר הם הגיעו להסכם, שפרטיו לא פורסמו.
לא שוכח ולא סולח
אבל בזה לא תם מסע הנקמה של ריבולובלב. עכשיו, כאמור, הוא תובע גם את בית המכירות סותבי׳ס, שלטענתו פעל בקנוניה עם בובייר וניצל לרעה את "הפריבילגיה, הכוח והמוניטין" של בית המכירות כדי להונות את ריבולובלב, המבקש פיצויים מדהימים של 232.5 מיליון דולר. ריבולובלב מנסה להטיל על סותביס אחריות למה שעורכי הדין שלו טוענים כהפסד של למעלה מ-160 מיליון דולר. הצוות המשפטי שלו טוען שבובייר שלשל לכיסו את הסכום על ידי רכישת יצירות אמנות מפורסמות מסותביס לפני שמכר אותן לריבולובלב במחירים מופרזים.
ריבולובלב העיד בעיניים דומעות שבובייר היה בן בית וקיבל יחס של בן משפחה. זה לא הרשים את נציגי בית המכירות שטוענים שההאשמות הן מופרכות וכי ריבולובלב אחראי למצוקותיו הכלכליות ושהמיליארדר לא הצליח להגן על האינטרסים שלו בבגלל שנתן אמון בבובייר מבלי להעלות תנאים בכתב. סותביס אף טוענים שהם לא היו מודעים לשיטות ההטעיה של בובייר וכי ריבולובלב צריך לכעוס רק על עצמו על שלא נקט באמצעי זהירות בסיסיים.
מה אנו למדים?
המשפט עדיין מתנהל אבל כבר ניתן ללמוד באמצעותו כמה דברים חשובים. הדבר הראשון, שלא קשור לעולם האמנות – לא לסמוך על אף אחד בעיניים עצומות – במיוחד לא כשמדובר בסכומי כסף גדולים.
לגבי המסחר באמנות – כנראה שהעיסקאות הגדולות באמת לא נעשות תחת אור הזרקורים של המכירות הפומביות. כשריבולובלב נשאל למה הוא לא קונה במכירות פומביות, הוא טען שאין שם דברים טובים, שזו כמובן שטות גמורה. הסיבה העיקרית היא לא למשוך תשומת לב, מסיבות שונות.
רבות כבר דובר על העמימות שיש בשוק האמנות, בה הרגולציה תקפה רק לעיסקאות פומביות של בתי מכירות הנסחרים בבורסה ומחוייבים בדיווח. עיסקאות ״פרטיות״, כפי שהן מכונות מתרחשות מתחת לראדאר. גם עיסקאות של גלריות פרטיות אינן מחייבות פרסום – גם אם הן שוות מיליונים.
הדבר השלישי הוא שכנראה כבוד יותר חשוב מכסף… לא משנה כמה כסף הרויח ריבולובלב וכמה יש לו בבנק, הפגיעה באגו ותחושת העוקץ לא נותנים לו מנוח. אחרי שהבין שבובייר הרויח 47 מיליון דולר ממכירת סלבטור מונדי, סר חינו של הציור בעיני ריבולובלב והוא החליט למכור אותו. הוא הציע אותו לבית המכירות המתחרה כריסטיס, שעשו קמפיין גאוני תחת הכותרת ״הלאונרדו האחרון״. בין השאר הם יצרו סרט שכלל לא מראה את הציור – רק את הקהל מסתכל עליו. ב– 17 לנובמבר 2017 הציור הפך ליקר ביותר בהיסטוריה ומאז לא נראה בציבור – גם לא בתערוכה של דה וינצ׳י בלובר ב– 2019.
עתה, משנחשפות פרקטיקות עמומות של מסחר, השאלה היא האם יחולו שינויים והגבלות בעתיד. בטוח שאם זה תלוי בבתי המכירות הפומביות, התשובה תהיה לא. הם, והמתווכים האחרים הם הנהנים העיקריים, לפחות מבחינה כלכלית.
צרות של עשירים! תודה דבי. נהניתי לקרוא
תודה על כתבה מרתקת, שמאירה את העולם העסקי באומנות.