על אמנות, טוסיקים וים המלח

לפני שבועיים התכנסו כ– 200 איש ואישה בערד, כדי להשתתף במיצב עירום של הצלם האמריקאי ספנסר טוניק. זו לא הפעם הראשונה של טוניק בארץ, כפי שכבר כתבתי, זה המיצב השלישי שלו בישראל, המקום היחיד במזרח התיכון שבו הוא עובד. טוניק, יהודי טוב, שבן דוד שלו פתח מסעדת סושי בנתניה, אוהב את ישראל, למרות שישראל לא בהכרח אוהבת אותו. מה שהוא באמת היה רוצה לעשות, כך אמר לי, זה להפשיט אלפי אנשים על חוף הים של תלאביב, אבל זה כנראה לא יקרה. במקום נידח וריק מאנשים כמו ים המלח אין בעייה ואולי זה גם משהו.

במיצב הגדול של טוניק ב– 2011, אלפיים המשתתפים כיסו את גופם בבוץ מים המלח. הפעם הם כוסו בצבע גוף לבן, שמסתבר בכלל לא היה בתוכנית המקורית, כפי שהוא מספר בוידאו לעיל. באירוע אינטימי שנערך לכבוד טוניק אצל סוכנת האמנות קרן ברגיל, המייצגת אותו בארץ, הוא סיפר שהצבע הלבן היה מיועד למיצב אחר בדנמרק, במסגרת ביאנלה שבה הוא השתתף שם. אלא שהצבע איחר להגיע. הוא חש שלמרות שהתוכנית בדנמרק נכשלה, הצבע הלבן יכול מאד להתאים לים המלח, גם בגלל צבע המלח וגם בגלל סיפורה של אשת לוט, שהפכה לנציב מלח, עת הביטה לאחור על סדום, עירה האהובה שנחרבה, וזאת בניגוד להוראת אלוהים, שחנן את לוט ואת אשתו. ״עונש מאד לא מידתי״, לדעתו של טוניק, אבל כשביקש מאנשי מוזיאון הארט בקופנהגן להעביר את קופסאות הצבע לארץ לשימוש במיצב ים המלחהם אכן עשו זאת. הפעם הצבע הגיע בזמן.

מוזיאון ים המלח הדמיה
מוזיאון ים המלח הדמיה

מוזיאון ים המלח

המטרה הרשמית, גם הפעם, של טוניק, היא לעורר מודעות לסכנה הגדולה האורבת לים המלח אבל גם להצית התלהבות לגבי פרוייקט יומרני של היזם ארי פרוכטר, להקים בערד את מוזיאון ים המלח, שיוקדש למיצבי אמנות אימרסיביים המתכתבים עם האיזור ועם בעיות אקלימיות. המשתתפים שנרשמו למיצב עשו זאת מסיבות שונות, לאו דווקא מתוך הזדהות עם משבר האקלים. חלקם התלהבו מהעירום, חלקם אהבו את הרעיון להשתתף במיצב אמנות של אמן מפורסם, חלקם עשו זאת כדי לצאת מאיזור הנוחות שלהם ולהתמודד עם בעיות בדימוי גוף. האמת היא שהסיבות אינן חשובות כי עצם קיום הפרוייקט הוא הצלחה גדולה.

הצילומים נערכו במקום שיועד, על ידי ראש עיריית ערד הנלהב, ניסן בן חמו, להקמת המוזיאון, המשקיף על ים המלח מגבוה. המוזיאון כבר תוכנן על ידי האדריכלים שרון נוימן ויפתח חיינר, מתוך מחשבה שגם המבנה עצמו ימשוך קהל, בהשראת הדוגמה של בילבאו, שעד להקמת מוזיאון הגוגנהיים בעיצובו של פרנק גרי, היתה עיר תעשייתית מזוהמת ועתה היא מרכז פועם של אמנות.

ארי פרוכטר

ביקורת

מאז האירוע נשמעה לא מעט ביקורת צינית על המיצב. תחת הכותרת ״200 ישבנים לא יצליחו להציל אותו״, משה גלעד בעיתון הארץ מתייחס בלעג לרעיון של הצלת ים המלח באמצעות מיצב עירום אמנותי. “הקשקוש של הצלת ים המלח בעזרת צילומי עירום בערד מרתיח את הדם” – כך הוא פותח את הכתבה, שפורסמה במוסף גלריה. אכן, קשקוש כי הרי אף אחד לא באמת חושב כך, גם לא ארי פרוכטר היזם, המודע למגבלות האמנות. ״רציתי לעלות לבמה במסגרת אירוע Fuck up nights – בהם אנשים מספרים על כשלונות שלהם ולדבר על כך שהמיצב של 2011 בעצם נכשל כי ים המלח המשיך לרדת ולמרות המודעות הגדולה, כלום לא נעשה״. אבל זה לא בדיוק כך. מספר שיא של תיירים הגיעו לים המלח בעקבות המיצב ב– 2011 וים המלח נבחר לאתר שימור של יונסקוזה גם סוג של הצלחה.

אגב, החוף בו צילם טוניק ב– 2011 נעלם לתוך בולען.

Dead sea satellite view
Dead sea satellite view

טוניק הוא לא האמן הראשון שפועל בים המלח. סיגלית לנדאו עושה זאת כבר מעל עשרים שנה ועבודות המלח שלה ממחישות גם את הפלא של הים הייחודי שלנו וגם את החשש ממצבו המידרדר.

מפלס ים המלח יורד בקצב של מטר בשנה ואם ימשיך כך, הוא ייעלם. גם ככה הוא כבר נראה שונה מאד מהים שידענו לצייר בע״פ באטלסים של פעם – עם ה״לשון״ בצד הירדני. ״ים המלח״ כבר מזמן מחולק לשניים, כשהחלק הדרומי, והמפותח יותר מורגב למעשה מבריכות המשרתות את מפעלי ים המלח והחחלק הצפוני נותר מוזנח. אחת הבעיות הקשות בשיקום ים המלח הוא מעין קשר של שתיקה של תושבי הישובים שנמצאים סביבו, שלא פעם מרוויחים מההתעללות במשאב הייחודי הזה. ״אנשים חושבים שאני פראייר אבל האנשים שחיים ליד ים המלח הם הפראיירים האמיתיים כי הים מתאדה להם מול העיניים והם לא עושים שום דבר בעניין״, כך אמר לי פרוכטר.

גרטה טורנברג

מה לעשות? לעשות!

מה נותר לו, לאדם האיכפתי, שההנהגה שלו מתעלמת מהבעיות הקרובות לליבו? הוא יכול רק לעשות את מה שביכולתו. כשב– 2018, הילדה גרטה טונברג ברחה מבית הספר פעם בשבוע כדי לשבת לבדה מחוץ לפרלמנט השוודי עם שלט המזהיר מפני משבר אקלימי, זה מה שהיה ביכולתה. תראו לאן מחאת היחידה הזאת הגיעה! ב– 2019 טונברג היתה מועמדת לפרס נובל ונבחרה לאחד המשפיעים בעולם על ידי מגזין טיים. היא סחפה אחריה מיליוני ילדים ומבוגרים להפגנות ענק בכל העולם נגד ההתחממות הגלובאלית ובעצם הכריחה ממשלות להביא את הנושא לסדר היום העולמי ולדון בדרכים לעצור את ההידרדרות.

גם בארץ יש דוגמאות לפעילות אקטיביסטית של קבוצות קטנות שנושאת פירות. למשל, עמותת ״קשת״ במצפה רמון פועלת למען הסביבה ובשנה האחרונה עשתה מהלכים שהביאו לכך שפילוני החשמל שהוצבו בתוך המכתש יועלמו והחשמל יוטמן בקרקע ורק לאחרונה, הביאו לעצירת הבניה של אמפיתיאטרון במכתש.

 

מה שאני רוצה לומר זה שלא צריך יותר מאדם אחד או קומץ אנשים שאיכפת להם, כדי לחולל שינוי אבל זה נכון, שאחרי ״העלאת המודעות״, אנשים נוספים צריכים להתגייס וזה צריך לחלחל כלפי מעלה עד שמישהו שם בחלונות הגבוהים יעלה את הנושא לסדר היום אצל מקבלי ההחלטות.

אדם אחד קם והחליט לעשות מעשה אבל רק לחץ ציבורי מקיף יציל את ים המלח, וגם הוא מודע לזה. ״ים המלח מת ואני לא יכול להציל אותו אבל אני כן יכול להאריך אולי את חייו״. הבעייה אצלינו היא הציניות. אנחנו עם שמעדיף, לרוב, לשבת מול המסך או מול העיתון ולצקצק. ציניות ולעג אולי יגרמו למצקצקים להרגיש טוב עם עצמם אבל בטח לא יביאו לשום שינוי.

 

קמפיין גיוס הכספים הנוכחי מיועד לממן את הפרוייקט החדש של טוניק בערד. החשיפה העולמית לה זכה הפרוייקט הקודם וההשפעה החיובית שלו על ים המלח מביאה את פרוכטר לחשוב שרעיון המוזיאון יקבל חשיפה עולמית. המטרה של פרוכטר לעזוב את העבודה שלו בהייטק ולהתמקד בגיוס כספים למוזיאון. ״מעולם לא תכננתי או בניתי מוזיאון אבל יש לי שותף מדהיםספנסר טוניק״.

אז האם יקום מוזיאון ים המלח? התשובה לשאלה זו תלויה גם בכם. כל תרומה לקמפיין גיוס ההמונים תקדם את מימוש החזון. לחצו כאן כדי להגיע לעמוד הקמפיין ותרמו להצלחתו.

רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה

[addthis tool="at-below-post"]

עוד לא רשומים לקבל עידכונים
שבועיים במייל? כדאי!

כתיבת תגובה