תקופה לא קלה למוזיאונים, בלשון המעטה, מעבר לירידה הדרמטית במכירת כרטיסים מאז החלה הקורונה, בשנים האחרונות יש קושי בגיוס כספי תרומה. הסיבה המרכזית נובעת משינוי סטנדרטים ציבורי, שמתייחס גם למקור הכסף של פילנתרופים שתורמים למוזיאונים. עולם האמנות הפך עם השנים למרחב נוח להלבנת תדמית והעלאת סטטוס של חברות, שלא ממש היטיבו עם העולם, בלשון המעטה, באמצעות תרומות למוסדות אמנות יוקרתיים. למשל, תחרות הפורטרטים השנתית של הנשיונל פורטרייט גלרי בלונדון ממומנת על ידי חברת הדלק BP, שתרמה בעבר גם לטייט וממשיכה לתרום למוזיאון הבריטי. קבוצת מחאה בשם bp or not bp (בפראפרזה על שייקספיר), אירגנה הפגנות מול מוזיאונים המקבלים כספים מהחברה שהורסת, לטענתה, את כדור הארץ.
מאיגרא רמה לבירא עמיקתא
לפני כמעט שלוש שנים עלתה לכותרות משפחה אחת, מהעשירות באמריקה, שבמשך עשרות שנים תרמה מיליארדים לבניית מבנים באוניברסיטאות (גם בארץ) ובעיקר תרמה למוזיאונים רבים, החל מהלובר, הרויאל אקדמי, מוזיאון הסמיתסוניאן, המטרופוליטן והגוגנהיים ועוד רבים. מדובר במשפחת סאקלר, שמעמדה הידרדר מפטרונים מכובדים למוקצים מחמת מיאוס. הסיבה היא בעלות המשפחה על החברה הגדולה בארצות הברית לייצור משככי כאבים ממכרים, האחראיים למותם של חצי מיליון אמריקאים.
ארתור סאקלר, פסיכיאטר יהודי, עשה את הונו משיווק תרופות, והיה חלוץ בתחום. יחד עם שני אחיו (רופאים גם הם), רכשו חברת תרופות בשנות השמונים. חברה זו, אחראית לייצור אוקסיקונטין, תרופה לשיכוך כאבים ממשפחת האופיאטים, חזקה פי 1.5 ממורפיום ואחת התרופות הממכרות ביותר בתחום זה. בשנות התשעים, יצרני תרופות הטעו את הרופאים באשר לרמת הסיכון להתמכרות לאופיאטים וגם עודדו את הרופאים לתת מינונים גבוהים כדי להגביר את רווחי החברה.. ארצות הברית מצויה כיום במשבר גדול של התמכרות לאופיאטים, בממדי מגיפה. אחת הקורבנות היא נאן גולדין, אמנית אמריקאית, שלפני כמה שנים חשפה את סיפורה האישי, של התמכרות קשה לאוקסיקונטין בעקבות ניתוח שעברה. היא ייסדה את P.A.I.N, תנועת מחאה, שמטרתה לעורר מודעות לאחריות של הסאקלרים למגיפת האופיאטים, תוך ניסיון לגרום לצאצאיהם לקחת אחריות ולתקן את העוול באמצעות השקעה במחקר. היא אירגנה אירועי מחאה במוזיאונים שונים אבל לא הצליחה לגייס מספיק כוח כדי לתבוע את אחריותם האישית של בני משפחת סאקלר למגיפת האופיאטים.
בספטמבר 2021 בית המשפט אישר הסדר פשיטת רגל לחברת התרופות של משפחת סאקלר אבל פסק שיורשיהם של האחים סאקלר יהיו מוגנים מפני תביעות על רקע התמכרות לאופייאטים. בתמורה, המשפחה תשלם 4.5 מיליארד דולר לטובת סיוע קהילתי וגמילה מהתרופות הממכרות. גם ככה, בני המשפה שווים מיליארדים וזהו סכום אפסי עבורם.
ממש היום, 17.12.21, פורסם על ידי סוכנות רויטרס, שבית משפט מחוזי דחה את ההסדר בטענה שלשופט לא היתה כל סמכות להעניק ליורשים הגנה מפני תביעות עתידיות בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מנטילת אוקסיקונטין. הסאגה הזאת רחוקה מלהסתיים. המשפחה תערער אבל לפי הלך הרוח של שופטים בכירים במערכת המשפט בארצות הברית, המקרה הזה עוד עשוי להגיע לבית המשפט העליון.
משפחה מודרת
המודעות החדשה להשפעת הסאקלרים על משבר האופייאטים מעמידה מוסדות תרבות ואקדמיה בדילמה קשה וכך הוחלט בנשיונל פורטרייט גלרי בלונדון לדחות תרומה של קרן סאקלר בסך של 1.3 מיליון דולר. ועדת האתיקה בחבר הנאמנים של המוזיאון החליטה שזהו הדבר הנכון לעשות ובכך בודאי נמנעו מחאות רבות. יחד עם זאת, הסירוב לקבל את התרומה פגע, מן הסתם, בתוכניות הפיתוח של המוזיאון. גם מוזיאון הטייט החליט שלא יתקבלו יותר תרומות מקרן סאקלר. ביולי 2019 הלובר החליט להסיר את כל שלטי התרומה המתייחסים למשפחת סאקלר ואף הסיר כל איזכור שלהם מאתר המוזיאון. במקרה זה, הכספים כבר התקבלו והם לא יוחזרו. באותה שנה גם מוזיאון המטרופוליטן הודיע שלא יקבל יותר תרומות ממשפחת סאקלר אבל לא מיהר להסיר את שמם משבעה אולמות תצוגה במוזיאון. רק לפני שבוע זה קרה ובמהלך קצת פשרני, כאשר יצאה הודעה משותפת של המוזיאון ושל המשפחה, שכביכול, נותנת את ברכתה להסרת שמם כדי לאפשר למוזיאון לתת קרדיט לתורמים חדשים. "המשפחות שלנו תמיד תמכו מאוד ב-Met, ואנחנו מאמינים שזה לטובת המוזיאון והמשימה החשובה שהוא משרת. התרומות המוקדמות ביותר שלנו בוצעו לפני כמעט חמישים שנה, ועכשיו אנחנו מעבירים את הלפיד לאחרים שאולי ירצו לצעוד קדימה כדי לתמוך במוזיאון״ – כך נציגי המשפחה. המוזיאון, מצידו, הודה למשפחה על המחווה האדיבה שנותנת למוזיאון אישור להסיר את השלטים. הערה שקצת מעלה קבס.
כמו אויר לנשימה
זוהי סוגיה מרתקת בעיני, תולדה של שינויים חברתיים בתקופה הנוכחית, שמעוררים מודעות מוסרית למדיניות של חברות. ממש כמו תנועת metoo#, שמבקשת לתבוע אחריות על מעשי עבר, שבפרספקטיבה של זמן הופכים לא לגיטימיים.
יש להעריך במיוחד את העמדה האתית הזאת בתקופה של קיצוץ תקציבי תרבות במדינות רבות. גם אם הדבר נעשה בעקבות לחצים ציבוריים – תרומות פרטיות הן כמו אויר לנשימה במוסדות האמנות רעבים לתקציבים. אגב, מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון אינם מוכנים לשתף פעולה עם המחאה וממשיך לתמוך במשפחת סאקלר (שתומכת בו…).
בארץ המצב קשה עוד יותר, בכל הקשור לתלות מוסדות האמנות בתרומות חיצוניות. לפני שנתיים התבשרנו על השיפוץ המקיף שנעשה בימים אלה בביתן הלנה רובינשטיין בזכות תרומה של אייל עופר. קרן הלנה רובינשטיין חדלה לפעול ב–2011 וקרן אייל ומרילין עופר תרמה חמישה מיליון דולר לשיפוץ הביתן, השייך למוזיאון ת"א. לאחר השיפוץ, הלנה רובינשטיין תפנה את מקומה ושמו של עופר יתנוסס מעתה על הבניין. המלכה מתה, יחי המלך החדש.
לקריאה נוספת: על עתיד המוזיאונים
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
