מתי בפעם האחרונה הלכתם בעיר ללא מטרה? חוויית השוטטות מעלה מחשבות רבות על החיים בעיר והדברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם - כמו למשל, הליכה.

הליכה – פעולה בסיסית שכולנו עושים – איך היא הפכה לנושא? מסתבר שיש כל–כך הרבה לומר על הפעולה הבסיסית הזאת, כשמפנים אליה את תשומת הלב. זה מה שעושות רותי דירקטור ואיריס לנה בסיור ייחודי בשם משוטטות בעקבות. שתי נשים רהוטות ומשכילות – הראשונה מתחום האמנות והשניה מתחום המחול – מובילות קבוצות בשיטוט מובנה ומעגלי, היוצא ממרכז סוזן דלל ושב אליו דרך מקומות שהם משמעותיים בהיסטוריה של המחול והאמנות התל–אביביים. בדרך הן מדברות על תנועה במרחב העירוני ומתייחסות לאמנים ולהוגים שעסקו בנושא זה. אמנם יש כאן דיסוננס כי עצם ההליכה בקבוצה במסלול מוגדר מראש נוגד את הרעיון של שיטוט – שהיא הליכה ללא מטרה ויעד (וגם לזה הן מתייחסות) – אבל איזו חוויה נפלאה ומעשירה היא מספקת.
רותי דירקטור היא מחברת הספר הדרך לוונציה – ספר פרוזה העוסק בעולם האמנות הישראלי. בין השאר, מתוארים בספר שתי אמניות, המתלבשות בלבוש זהה והאמנות שלהן היא הליכה במרחב הציבורי. מיזם השוטטות הנוכחי, כאילו מוציא את שתי הדמויות מתוך הספר אל החיים עצמם.

חיים במערכת סימנים
כמה נדירה חוויית השיטוט! אנחנו חיים בעולם כל–כך תועלתני ולחוץ – תמיד ממהרים להגיע מנקודה A לנקודה B וכמה שיותר מהר. העיר כקונצפט אדריכלי, הפכה אותנו לפחות ספונטנים. אנחנו מכוונים על ידי מערכת של חוקים וסימנים – איפה מותר לנסוע, איפה מותר ללכת, מתי לעצור, מתי לעבור, למי לתת זכות קדימה. רובנו לוקחים את חוקי ההתנהלות כמובנים מאליהם ואף מתנחמים בכך שהמשטור עושה סדר בכיאוס הפוטנציאלי במרחב עירוני צפוף. החוק הבריטי של “Keep left”״ בתחנות רכבת, נועד לאפשר זרימה שוטפת. כשמשהו נתקע בזרימה – אז מתחיל הכאוס.
אבל, כשהכל ממושטר וכשיש חוקים, יש גם מי שיוצא נגד החוקים האלה. בדרך כלל אלה אמנים, סופרים ופילוסופים, שמפנים את תשומת ליבנו לחוקים שהפכו לנורמות, שמנהלים את חיינו. השוטטות מאפשרת ליצור שבילים חדשים ולעקוף את המסלולים שתוכננו עבורנו. אפשר להיכנס לבנין מצד אחד ולצאת מהצד השני או לעבור בתוך פסאז׳… או, הפסאז׳ – הרכיב העירוני שמקורו בפאריז והיה מושא מחקר של הפילוסוף הגרמני–יהודי וולטר בנימין. הפסאז׳ הוא מקום שאינו מקום, לא בפנים ולא בחוץ, הוא בעצם מעבר – ישות סיפית, מושכת בחלונות הראווה של חנויותיה.
שוטטות כפעולה חתרנית
אבל זה לא רק עניין של אדריכלות. שוטטות טעונה במשמעויות פילוסופיות, פוליטיות ותרבותיות, שהפכה אותה לפעולה חתרנית: הליכה ללא מטרה מתחברת לרעיון של בטלה, שהיא ההיפוך של יעילות ופרודוקטיביות. הליכה איטית לעומת הליכה מהירה ויעילה נוגדת את הערכים של חברה קפיטליסטית. לא רק שהיא אינה יצרנית – היא אינטי–יצרנית. היא זמן ״אבוד״ שמקבלת משמעות. זה לא פשוט להתנגד ליעילות המושרשת בנו. הליכה עם הכלב, למשל, היא תירוץ טוב לשוטטות כי היא בכל זאת בעלת מטרה. גם הליכה ספורטיבית היא תועלתנית.

חשיפה להפתעות
הירידה לרחוב מזמנת הפתעות בצורת מפגשים מסוגים שונים. השנה ביליתי כמה חודשים בוונציה – עיר ללא מכוניות, שבה המרחק ליעד מסוים נמדד במספר דקות הליכה. התחבורה הציבורית הימית לפעמים לוקחת יותר זמן מאשר ההליכה ברגל. באזורים השקטים של העיר אפשר לראות תופעה שנדיר לפגוש במקומותינו – מפגשים אקראיים ברחוב. זה קורה במקום שבו לא יורדים מהבית ונכנסים ישר לרכב, אלא הולכים ברחובות, פוגשים שכנים ומכרים וסתם עוצרים לפטפט.
הליכה בעיר חושפת אותנו לסוגים שונים של פעילות, שרובה עוסקת במעבר ממקום למקום אבל יש גם אנשים שעושים ספורט במרחב הציבורי ומאפשרים לנו הצצה לסוג אינטימי של פרפורמנס לא מתוכנן. הספורטאי הופך לספקטקל, חשוף לעיני כל.

עקבות
ההליכה בעיר אינה משאירה עקבות לרוב אבל דרכים בהם הלכנו עשויים לעורר רגשות שונים, בזכות החוויות שעברנו בדרכים אלה. אלה הופכים להיות השבילים האישיים שלנו.
לפעמים הליכה כן משאירה עקבות, במיוחד כשהיא נעשית כפעולה אמנותית. האמן הקונספטואלי ריצ׳רד לונג, שהיה מוקסם ממסלולי הליכה ועקבות, יצר את היצירה המכוננת קו שנוצר על ידי הליכה – שנחשב לעבודה הקונספטואלית הראשונה.
פרנסיס אליס, האמן הבלגי עסק לא מעט בהליכה. בעבודתו ״הקו הירוק״, הלך ברגל בירושלים לאורך התוואי של הקו הירוק, אוחז בידו בפחית צבע ירוק, הצבע נוזל מתוך הפחית ויוצר קו ירוק במסלול ההליכה של אליס. הוידאו שתיעד את המיצג הוצג ב– 2005 במוזיאון ישראל. בהקשר לעבודה זו כתב האמן את המשפט: ״לפעמים מעשה פואטי יכול להפוך לפוליטי ולפעמים עשיית מעשה פוליטי יכול להפוך לפואטי״.
חוויה פואטית
הליכה של שעתיים בעיר, מבלי לדעת מראש את המסלול, תוך הקשבה לרותי דירקטור ואיריס לנה מדברות על הליכה מבחינה פילוסופית, סוציולוגית ואמנותית, היתה בהחלט חוויה פואטית, מעוררת מחשבה. השיטוט כתרגיל מאפשר לנו להשתחרר ממחשבות על יעדים ולהתמקד בדרך. הוא מחייב אותנו להיות ברגע – בכאן ובעכשיו, מבלי לנדוד למחשבות על מטרות. נדמה לי שזה רעיון שכדאי לאמץ אותו גם לחיים עצמם.
הרשמה לסיורים הקרובים של ״שוטטות בעקבות״ כאן.
יפה ומעניין. שוטטות כרעיון חתרני – שבירת חוקים או התרסה, הליכה כאמנות קונספטואלית – או יצירת אמנות דרך הליכה. לאחרונה בלי התחשבות ב״מצב״ יצאתי הרבה לשוטט בשבילים, מדרגות וואדיות בחיפה, לפעמים בין אזעקות – לא להיבהל, אצלנו פחות או יותר המצב נשאר כפי שהיה, חוץ מבית מגורים אחד שנהרס כליל. השוטטות ודאי תועלת בצידה, כי אני ממש שומעת את השרירים צומחים (חיפה מעלות רבות לה…), וגם זוכה להשראה לציורים הבאים. הסיור בתל אביב נשמע מבטיח. כל הרעיון של לתת לנשמה מקום להיות ולחוות בלי להפיק מזה שום רווח תועלתי מיידי, לשכוח את הזמן ולשהות בהווה, לגלות פנים חדשות בדרכים מוכרות, וכל כך הרבה מקומות חדשים גיליתי בחודשים האלה, אחרי שנים בחיפה פתאום קלטתי שאני לא מכירה אותה בעצם בכלל. נדמה לי שמטרת האמנות היא בין היתר, פשוט להראות את כל הדברים האלה, להדגיש את מה שבדרך כלל עובר כמובן מאליו או סתמי.
מקסים רונה. תודה שהגבת.