מגיפת הקורונה היא אירוע ויזואלי מאד. לסיכום 2020 הנה מבחר קטגוריות ויזואליות ומסקנות לגבי עולם האמנות בסוף שנה הזויה זו.
לראשונה בהיסטוריה המודרנית, חווינו מגיפה פאן–עולמית. לראשונה בהיסטוריה של כל הזמנים, מגיפה זו נחווית לא רק בעולם האמיתי אלא בעולם הוירטואלי, המחבר את מיליארדי האנשים על פני כדור הארץ באמצעות הטכנולוגיה. בתקופה זו, בה אנחנו מבודדים ומנועים מאינטראקציות אנושיות, הרשת הפכה למקור העיקרי לצריכת מידע, תרבות ואינטראקציה חברתית. כך, הביטוי הויזואלי של מגיפת הקורונה חי בעיקר ברשת ומספק אינספור דימויים, המנסים לתאר את המצב. קשה לדמיין את חוסר התקשורת במגיפות קדומות, שגם בהן ערים נסגרו, חולים בודדו אבל אף אחד לא ידע מה התרחש בעיר השכנה. משפחות לא ידעו מה גורלם של יקיריהם. לא היה טלפון, רדיו או טלויזיה. דרך ארוכה עברה האנושות עד עידן הקורונה, שבלי ספק היתה המגיפה הכי ויזואלית בהיסטוריה.
בדידות
בדידות, בידוד, ריחוק חברתי והפחד מקירבת בני אדם באופן כללי הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו בשנה האחרונה. הרחובות הריקים בסגר הראשון הולידו צילומים שלא נראו כמותם בהיסטוריה. ההמצאות נגד הבדידות כללו שרוולי ניילון שמאפשרים חיבוק ללא סכנת הדבקה ובנוסף, נולדו דימויים רבים המבוססים על יצירות אמנות, שהדמויות הוצאו מהם. הכוכב החדש שזרח בימי הקורונה ואיפשר לנו לשמור על קשר בין אם בליל הסדר ובחגים ובין אם בהרצאות ופאנלים הוא הזום, שגם הוא זכה לאינטרפרטציה אמנותית (בתמונה לעיל).
מחאה
זו היתה שנה של מחאות – החל ממחאות נגד המשבר האקלימי, דרך מחאות נגד גזענות בארצות הברית ובאירופה וכלה בהפגנות המחאה אצלינו, נגד המשך שלטונו של נתניהו. בכל המחאות הללו היתה נוכחות ויזואלית חזקה של מיצבים, שלטים ופיסול חי. המחאות הפוליטיות כבר זכו בכינוי ״האביב הישראלי״ ומספקות דימויים מרשימים. נדמה שמחאה הציתה יצירתיות יוצאת דופן כפי שראינו לא רק בבלפור אלא גם בקמפיין לפתיחת מוסדות תרבות בעיצובו של להב הלוי. עמוד האינסטגרם אמנות למהפיכה מקבצת דימויים סאטיריים, פוסטרים וממים, המתייחסים גם לפוליטיקה וגם לקורונה. שתי המייסדות. רתם פורת ומאיה במברגר קיבלו השראה מעמוד אינסטגרם לבנוני שעושה דבר דומה.
תרבות המחאה בישראל הולידה מרצ׳נדייז בצורת כרזות, חולצות, מטריות ומעילי גשם – קריים מיניסטר, הדגלים הורודים והשחורים ועכשיו יש גם תכשיטים בהשראת הדגלים השחורים. המילה לך קיבלה חיים משלה. במקור, מדובר בעיצוב של רוני דונביץ׳, שעושה שימוש בלוגו של הליכוד כדי להביע מחאה נגד העומד בראשה. במהלך השנה האחרונה ראינו סטיקרים על מכוניות, מיצב ענק בכיכר רבין והרבה וריאציות כולל החלפת המילה ״לך״ במילה ״בואי״.
קורונה סטייל
במסגרת הקורונה נכנסו לחיינו חפצים חדשים, במרכזם המסיכה, הכפפות וחומרי החיטוי. הקדשתי לזה פוסט שלם, ובו כמה מההמצאות היותר יצירתיות ומשעשעות. באותו פוסט התייחסתי גם לשינויים העיצוביים והאדריכליים הצפויים בעקבות הקורונה. בינתיים ראינו את העולם יוצא החוצה –מזמינים אוכל וקפה ב- Take away ואוכלים באויר הפתוח. כסאות ושולחנות עירוניים החלו להופיע במרחבים הציבוריים, רחובות נסגרו כדי לאפשר למסעדות להוציא שולחנות החוצה. גם אמנות מצאה את מקומה במרחב הציבורי. אצלינו הוצג אירוע פוטו ישראל בכיכר המדינה ועתה נפתחה תערוכת עדות מקומית במתחם מידטאון תל–אביב.
סמלים ויזואליים
שני צילומים ישראליים בולטים נבחרו על ידי חבר השופטים של תערוכת עדות מקומית השנה ״מתוך הכרה בכוחן הייחודי ובעוצמה של הצבתן במשותף״. תומר אפלבאום, צלם עיתון הארץ, הנציח מהאויר מחאה בכיכר רבין, שבה נשמר המרחק הבטוח. הצילום הזה מאגד כל כל הרבה סימבוליות: שמירה מופתית של סדר מצד אחד, אירוע מחאה מצד שני, כיכר רבין על הסמליות שבה והאנדרטה לשואה ולתקומה של תומרקין שבמבט על מקבלת צורה של מגן דוד. צילום מושלם.
הצילום השני של עודד בלילטי, זוכה פרס פוליצר לצילום, מתאר מפגין בבלפור מניף דגל וכורע ברך כדי לחמוק מזרנוק מים של מכת״זית המכוון אליו. דמות זו הפכה לאחרונה לפסל ברונזה במשקל טון שיצר האמן איתי זלאייט. הוא הציב את הפסל, ללא אישור בכיכר פאריז ואחרי שהמשטרה פינתה אותו, אנשי המחאה עשו משמרות במקום בו הוצב הפסל, כשהם מאמצים את תנוחת הפסל. המעצבת לילך יזדי עיצבה כרזה שבמרכזה דמות המפגין הכורע וכדי לממן את עלויות הפסל, הכין זלאייט דגמים קטנים של הפסל הגדול. כך נולד סמל ויזואלי.
שיתופי פעולה
יש אימרה שאומרת ״אם רוצים להגיע מהר לכו לבד אבל אם רוצים ללכת רחוק, לכו ביחד״. אמנות היא פעילות יחידנית ובשדה קטן כמו שלנו יש גם תחרות גדולה. בעבר ראינו שיתופי פעולה מעטים בניסיונות (שרובם כשלו) לייצר קולקטיבים אמנותיים שעיקרם חללי תצוגה משותפים. מוסדות האמנות מעולם לא התאגדו או התאחדו עד עתה. בעקבות הקורונה, יש הצפה של פורומים: מוזיאונים קטנים, מנהלי מוסדות אמנות, פורום של אמנים וגם של אוצרים. כולם פועלים בדרכם כדי לקדם את נושא המוזאונים והאמנות הפלסטית.
הפסדים ורווחים
החברה האנושות איבדה הרבה מאד בשנה האחרונה. ראשית, איבדנו את תחושת הביטחון (המדומה ממילא) שמה שהיה הוא שיהיה. איבדנו את היכולת לתכנן תוכניות עתידיות ושקענו אל חוסר הודאות והלא נודע. גם בימים אלה ממש, כשמוטציה חדשה של הוירוס מתחיל להתפשט ולמרות שהחל מבצע חיסון נגד קורונה, אין לנו מושג אם 2021 תהיה שנת פוסט–קורונה ואיך ייראו חיינו.
אבל היו גם רווחים – הקורונה אילצה אותנו לעצור והראתה לנו שאפשר להסתפק במועט ולהעריך את הפשוט והקרוב. עולם האמנות נאלץ לעצור ולהתאים את עצמו למגיפה, בעיקר בהאצת הנוכחות ברשת.
יחד עם זאת, נדמה לי שגילינו שאין תחליף לאמנות בעולם האמיתי. שום דף אינטרנט אינו יכול להוות תחליף לצפיה באמנות מכל סוג (חוץ מהסוג שנוצר מלכתחילה עבור הרשת).
בינתיים נצטרך להסתפק במה שיש, תוך כדי הכנות לסגר השלישי, לחזור לזום ולאתרי אמנות ולהמתין לתקופה שבה כל זה יהיה זיכרון בלבד.
לקריאת חלק א׳ של סיכום 2020 לחצו כאן
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]

מעניין מאוד קראתי דברים שהכרתי אבל במיוחד דברים חדשים. נפלא! תודה רבה
דבי יקרה, תודה על סקירה מעניינת מאוד ומרתקת של מצב האומנות ,וההשתקפות שלה במצב הפוליטי, חברתי ותרבותי בארץ ובעולם כולו.
שבוע טוב ובשורות טובות.
סיכום יפה וממצה של האמנות המשנה פניה בשנה החולפת. ״רווח״ קטן אפשר לראות במוזיאונים, כשהם פתוחים, נהירה של קהל רב בחופשים וסופי שבוע, למוזיאון תל אביב, למשל. ריבוי פעילות לילדים שיוצרת קהל צעיר בשבתות.
עדיין ההפסד רב על הרווח….
תודה לך.