מצד אחד קשה לתפוס את המהירות שבה עברה השנה האחרונה אך מצד שני, כשנזכרים במה עולם האמנות היה עסוק לפני פריצת המגיפה, זה נראה כמו נצח. הנה סיכום של השנה ההזויה בעידן הנוכחי מנקודת מבט אמנותית.
בתחילת 2020 עולם האמנות היה עסוק גם הוא במשבר האקלים העולמי. כזכור, גרטה תונברג, שנבחרה לאשת שנת 2019 של מגזין טיימס הצליחה לסחוף עשרות אלפי צעירים ברחבי העולם, שיצאו במצעדי מחאה נגד המשבר האקלימי. עולם האמנות תורם לא מעט לזיהום כדור הארץ, בעיקר מפני שעד תחילת המגיפה, אנשי אמנות ושוחריה בילו שעות רבות בטיסות בין יעדים בהם התקיימו ירידים. אחד האוצרים הנחשבים בעולם – הנס אולריך אובריסט הודיע שהוא מתכוון לצמצם את התנועה שלו בעולם בעקבות משבר האקלים. כמו כן, הודיע שאקולוגיה תהיה במרכז עשייתו.
אינפלציית ירידי האמנות גרמה לכך שכמעט בכל יום בשנה התקיים יריד אמנות כלשהו ולרוב, כמה ירידים במקביל. מושג חדש פשט בעולם האמנות: Fair fatigue – תופעה המתאפיינת ברגליים כואבות, עייפות קשה וירידה בסבלנות. זה מה שקורה כשצריך לכבוש המון אירועי אמנות בפרק זמן של 4-7 ימים בתקופה של יריד זה או אחר. אפשר לומר שהמחשבה על הקטנת טביעת הרגל הפחמנית של עולם האמנות היתה נבואית, כי מאז פברואר, כשהיריד החשוב האחרון בעולם התקיים בניו יורק, אף אחד לא נוסע לשום מקום.
נושא אחר שהעסיק את עולם האמנות לפני הקורונה, הוא אפליה מתקנת ובמרכזה עקרונות של הכללה ומגוון – Inclusivity and diversity. אחרי דורות שבהם גברים לבנים שלטו בעולם האמנות, החל שינוי. תנועת #metoo שפרצה לחיינו בשנת 2016 תרמה אף היא לתיקון בעולם האמנות. כאשר ג׳ורג׳ פלויד נרצח על ידי שוטר במיניאפוליס בחודש מאי השנה, תנועת BLM – Black lives matter קיבלה תנופה בינלאומית והפגנות ענק התרחשו בארצות הברית ופשטו גם לאירופה. במהלך הפגנות אלו, הופלו פסלים של אישים לבנים, שהיו ידועים בדעות גזעניות.
האטה והאצה
לקראת סוף מרץ העולם השתתק. חווית סגר חובקת עולם, שהתנועה בו פסקה והחיים מתרכזים בטווח של מאה מטר מהבית. קבוצת פייסבוק בשם נוף מחלוני מחברת 2.2 מיליון אנשים מרחבי העולם, המעלים תמונות של הנוף מחלונם (ויש כבר ספר).
מתוך הבידוד נוצרו מיזמי אמנות יצירתיים במיוחד כמו למשל אתגר הגטי שהזמין את עוקביו ליצור גירסאות ביתיות של יצירות אמנות. תקופת הסגר הראתה לנו יותר מכל את הצורך האנושי להתחבר למרות הבידוד והמרפסת מהווה זירה משמעותית לשם כך. כולנו התרגשנו מהאיטלקים השרים מהמרפסות וגם מהשירה של הגדת הפסח שמילאה את האויר בכל הארץ בליל הסדר. שירה אותנטית ומרגשת. קבוצת מוזיאונים אירופאים הזמינו 14 אמנים ליצור אמנות במרפסות שלהם, או בחלון, אמנות שמשקפת את הסגר בעקבות וירוס קורונה. בהיעדר מפגש אנושי, פנינו לטכנולוגיה לעזרה וכך הפך הזום למדורת השבט החדשה, כשגם מאותגרי טכנולוגיה נדרשו לאמצו כדי לראות עוד פרצופים.
עולם האמנות, שנותר די אנלוגי בעולם דיגיטלי נאלץ להתאים את עצמו ואכן, אין כמו אילוץ למנף חדשנות. מוזיאונים נדרשו לשמור על רלבנטיות וקשר עם הקהל באמצעות כלים דיגיטליים וכך יכולנו לעשות סיורים במוזיאונים סגורים, למרות שזה לא באמת תחליף לדבר האמיתי.
ירידי האמנות עברו לאונליין והמציאו את המושג “חדרי הצפיה אונליין״ Online viewing rooms או בקיצור OVR – שהם בעצם דפי אינטרנט – לא באמת המצאה גדולה.
מי שנדרשו להמציא עצמם מחדש ומהר, היו בתי המכירות הפומביות המגלגלים מיליארדי דולרים בכל שנה. ואכן, ראינו את התפתחותם של מודלים חדשים, המשלבים טכנולוגיות חדישות כדי לנסות לשחזר את ההתרגשות והמתח של מכירה פומבית בעולם האמיתי, עוד מושג, אגב, שקיבל ראשי תיבות משלו IRL – in real life.
רוח התקופה
הקורונה הכניסה לחיינו אוצר מילים חדש. החל ממונחים רפואיים שעד עתה לא היו רלבנטיים לחיינו כמו בדיקות סרולוגיות וכלה במונחים חדשים שהם תוצר של המגיפה. אבל לא רק מילים אלא גם חפצים מאפיינים את התקופה הזאת ומוזיאונים ברחבי העולם החלו לאסוף מסיכות, כפפות, ציורי קשת של ילדים וצילומים. ההבנה של מוזיאונים שיש לפעול מייד נולדה אחרי אסון התאומים, שאז אספו שאריות של המגדלים מהרחובות. מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון היה הראשון שהקים תוכנית מסודרת לתגובה מיידית ב– 2014.
עדיין בבריטניה, הדוכסית מקיימברידג׳ והגלריה הלאומית לפורטרטים בלונדון, השיקו פרויקט צילום שאפתני, Hold still שייעודו לתפוס את הרוח, את האווירה, את התקוות, את הפחדים ואת הרגשות של האומה הבריטית תוך התמודדות עם התפרצות נגיף הקורונה. הפרויקט מתמקד בשלושה נושאי ליבה: עוזרים וגיבורים, הנורמלי החדש שלך ומעשי חסד. את 100 הצילומים הנבחרים ניתן לראות כאן.
אין כמו צילומים לתפוס את רוח התקופה- במיוחד בתקופת הסגר הראשון. מקבצים יפים אפשר לראות כאן וגם כאן.
קושי
השנה ראינו שיש פער בין האופן שיוצרים ואנשי אמנות ותרבות רואים את תרומתם לעולם לבין היחס של מקבלי החלטות. עולם האמנות והתרבות ספג מכה קשה בכל העולם. מוזיאונים נאבקים על קיומם והשנה שמענו על לא מעט מקרים בהם מוזיאונים ביקשו למכור יצירות מתוך האוספים שלהם כדי להמשיך ולהתקיים. זוהי פרקטיקה שנויה במחלוקת ואחד הסיפורים הקשים התרחשו ממש כאן בירושלים, במוזיאון לאמנות האיסלאם. גם גלריות נאבקות על קיומם ומן הסתם, אמנים רבים ייאלצו למצוא מקורות הכנסה אחרים.
שוחרי תרבות חווים גם הם קושי עם הצורך לוותר על פעילויות התרבות, בין אם זו הליכה לתערוכה, למופע לתיאטרון או לקולנוע. עם כל הכבוד וההוקרה לאינטרנט ולפתרונות האונליין שהרשת מאפשרת, אנחנו מעל לכל יצורים חברתיים, שאוהבים להתחכך ולראות אמנות שאפשר להסניף ולראות בלי תיווך של מסכים. אנחנו אוהבים את החיים שלנו לייב ולכן האיטלקים שרים יחד במרפסות – זה עונה על צורך אנושי בסיסי.
אנחנו מגיעים לסוף 2020 עם תקווה של חיסון שיביא סוף למגיפה. השאלה הגדולה היא מתי נקבל את החיים שלנו בחזרה והאם אכן יהיו אלו החיים כפי שהיכרנו לפני הקורונה, או גירסה חדשה.
לקריאת החלק השני של סיכום שנת 2020 לחצו כאן
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
שנה טובה לך דבי. בריאות ושמחה. מאד מצא חן בעיניי איך התחלת את הפוסט של ה-1.1.21. "אני אופטימית". מתאים לי.
כל טוב,
אריאל