״אני רוכש עבודות שרוכשות אותי״. ישראל מקוב
למרות שבשנים האחרונות איבדתי עניין בשוק האמנות, אספנות ממשיכה להיות אחד הנושאים שמרתקים אותי. אספנות החזירה אותי לאקדמיה לתואר השני ולתופעה הזו הקדשתי את עבודת המחקר שלי לפני כ– 15 שנה. אספנות היא תשוקה, היא דחף בלתי נשלט של בעלות. ״אני חייב שזה יהיה שלי״, זה משפט ששמעתי המון מאספנים שחקרתי. הדחף הזה נקטע או משתבש לרוב רק על ידי מה שנהוג לכנות The three D’s: Death, divorce and Debt. בחודש האחרון התרחשו שלושה אירועים שמשכו את תשומת ליבי בהקשר של תשוקה אספנית.
עזבונות בבית המכירות תירוש
במכירה הפומבית של בית המכירות ״תירוש״ שהתקיימה השבוע, נמכרו פריטים של אמנות ישראלית מתוך כמה אוספים שבעליהם הלכו לעולמם. אירוע כזה מחזיר אותי תמיד לעמי בראון, ז״ל, שנפטר ב– 2010 והותיר אחריו אוסף אמנות נפלא. אחרי שלא הצליח להגיע להסדר להקמת מוזיאון בבאר שבע ולאחר שתרם עבודות למשכן לאמנות בעין חרוד, רבים מהיצירות באוסף נמכרו (גם כן בתירוש) והתפזרו לכל עבר.
הדינאמיקה האספנית היא המפיחה חיים במקבץ של פריטים אשר גדל ומתפתח מעצם התשוקה של האספן אל האוסף שלו. כל פריט שנוסף (או נגרע) מהאוסף משנה את הסך המעיד על חלקיו ולעיתים גדול ממנו. עם פטירתו של האספן, נעצר תהליך האספנות והאוסף נותר סטטי.
בשלב זה עולה שאלת עתיד האוסף. במקרים רבים, כמו במקרים של אוסף צימרמן, אוסף ברנדר ואוסף קפלן, שנמכרו השבוע בתירוש, היורשים החליטו למכור את האוסף (גם אם השאירו לעצמם כמה פריטים).
כשאספן רוכש פריט, הוא רוכש את כל ההיסטוריה שלו והופך להיות תחנה נוספת במסלול חייו של אותו פריט. כאשר פריט מגיע למוזיאון, לרוב זוהי תחנתו האחרונה אבל במקרה של מכירת האוסף, הפריטים ממשיכים את מסלולם, כל אחד בנפרד, כשהמעמד של יצירה כחלק מאוסף מסויים הופך רק לשורה נוספת בתוך קורות חייו. לפני 15 שנה אחזתי בדעה שעדיף להשאיר את האוסף כמו שהוא אבל היום אני מסתכלת על זה אחרת. עם מותו של אספן מתה גם תשוקתו וללא תשוקה זו, אין באוסף יותר חיים ועדיף לתת ליצירות להמשיך בדרכן. הפריטים הנפלאים שנמכרו השבוע בתירוש יהפכו עכשיו לחלק מאוסף אחר ויקבלו משמעות חדשה. הבעייה היחידה היא שלרוב יצירות נהדרות, כמו הציור לעיל של ישראל פלדי משנות העשרים (שהקפיץ את מחיר השיא של פלדי מ– 70,000$ ל– 177,000$), לא נחשפות לעיני הציבור אלא בימי טרום המכירה הפומבית וזה חבל.
אוסף ישראל מקוב
עוד אירוע שהתקיים כמה ימים קודם לכן – גלריה גורדון אירחה את האספן ישראל מקוב לרגל הוצאת ספר על האוסף שלו. מקוב, שהתחיל לאסוף אמנות ב– 2007, צבר כ– 370 יצירות בליווי האוצרת של בנק דיסקונט, שולמית נוס. מקוב הוא האספן הקלאסי, שמתאהב לא רק ביצירת האמנות אלא בסיפור שלה ובהיכרות עם האמן שיצר אותה. אספנות היא אמנם פעילות פנאי אבל היא מכניסה את האספן לתוך עולם חדש, בו הוא מחוזר וחשוב. ההנאה מכך רבה. עד היום מקוב לא מכר אף עבודה מתוך האוסף אבל אין לדעת מה יקרה אחרי 120 ואולי זה גם פחות חשוב לאספן שהאוסף שלו ימשיך לחיות גם אחריו.
בני הזוג זבלדוביץ׳
האירוע השלישי שהתקיים גם הוא ממש לאחרונה הוא מכירה של 100 עבודות מתוך אוסף בני הזוג פויו ואניטה זבלדוביץ׳, שחיים בלונדון. הידיעה שהם מציעים למכירה, בפעם הראשונה, יצירות מתוך האוסף שלהם היכתה את עולם האמנות בתדהמה. אמנם רק מאה עבודות – אחוז קטנטן מתוך אוסף של 8,000 יצירות, אבל מכיון שהם עדיין בחיים, מעניין לחשוב למה.
פויו זבלדוביץ׳ הוא בנו של שלמה (1914-1994), ניצול שואה פולני, ששרד את אושוויץ והיגר לפינלנד אחרי המלחמה. שלמה נכנס לתעשיות הנשק והקים בארץ את סולתם מערכות. בעשרים שנות חייו האחרונות חי בישראל. הקשרים של פויו בארץ ענפים, למרות שאין לו אזרחות ישראלית. הוא ירש את רוב הונו של אביו ונחשב לאחד מעשירי בריטניה. בני הזוג זבלדוביץ׳ התחילו לאסוף אמנות באמצע שנות התשעים והפכו לכוכבים בשמי עולם האמנות הלונדוני. בשנת 2007 בני הזוג פתחו חלל תצוגה בקמדן שבצפון לונדון. עד לסגירתו ב– 2023, ביקרו במקום 250,000 איש והוצגו בו כמאה תערוכות.
משנת 2021 בני הזוג זבלדוביץ׳ נרדפים בגלל הקשרים שלהם עם ישראל. ב– 2021, בצעד קיצוני, 25 אמנים ביקשו להתנער מהעבודות שלהם באוסף זבלדוביץ׳. בעקבות הלחץ על בני הזוג, עלתה השאלה האם זו הסיבה לכך שהם מוכרים. על כך אמרה אניטה זבלדוביץ׳ שזה לא משהו שהיא תחזור עליו אבל נראה לה זמן נכון. ״בניגוד לאוספים אחרים שמגיעים לשוק – זה נחמד לעשות את זה עם הילדים שלנו, בעודנו בחיים״. בין אם המכירה נעשתה כדי לרענן את האוסף או בגלל סוג של אכזבה ממה שיכול להתפרש כחוסר תמיכה של עולם האמנות, המכירה שאמורה היתה להיות ההיילייט של מכירות הקיץ של כריסטי׳ס בלונדון הסתיימה בתוצאות פושרות. בדרך כלל יצירות מאוסף חשוב שוברות שיאים אבל במקרה הזה, העבודות נמכרו במסגרת ההערכה המוקדמת ולא מעל.
לזבלדוביצ׳ים יש דור המשך, וביתם טיפאני קיבלה אחריות על האוסף. תגובתה למכירה היתה: "אנו מרוצים מאוד מתוצאות המכירה הפומבית הזו, שהיתה רגע מרגש של מעבר עבור האוסף. זו היתה חוויה נהדרת לשתף פעולה עם כריסטי'ס במכירה זו של כ-1% מהאוסף… האוסף תמיד התמקד וימשיך להתמקד באמנות של זמננו ובתמיכה באקוסיסטם האמנותי הרחב יותר.“
לסיכום שלושה אירועים אלה – כל עוד התשוקה האספנית קיימת, האוסף חי. אם התשוקה נחלשת (אולי בגלל לחץ ציבורי במקרה של הזבלדוביצ׳ים) זה המקום לחשבון נפש ובמקרה שלהם, יש דור ממשיך שייקח את האוסף הלאה. במקרה של המכירה של תירוש – היצירות שנמכרו קיבלו בתים חדשים, בהם יש תשוקה חדשה. זה ברור שמי שרכש את היצירה של פלדי במחיר שיא, רצה אותו בכל מחיר. במקרה של מקוב – הוצאת הספר מהווה ציון דרך במורשתו האספנית, שעדיין נמשכת במלוא התשוקה.
חסרות כאן תמונות להמחשה. יותר מדי מלל.
יש משהו די פסיכי במחיר שנמכר הציור של פלדי. הואיל וזו הייתה עבודה עם ציור מטוס, דהינו עבודה שהגיעה מחו"ל, יש להוסיף בנוסף לעמלה, עוד 18% למחיר הפטיש. בסה"כ העבודה הזו נמכרה במחיר הגבוה משמעותית מהעבודה המדהימה של ראובן רובין, נערה ירושלמית.
מסכימה. אני ציפיתי שהציור של ראובן יקבל יותר. ציור נדיר!!