האמן הצרפתי הידוע כ- JR הפך להיות סמל של תקווה בעולם שבו תקווה היא מצרך נדיר אך חיוני מתמיד. הוא עדיין מאמין ביכולת של אמנות לשנות פרספקטיבה ולעשות את העולם למקום טוב יותר.
האם אמנות יכולה לשנות את העולם? זו השאלה שמעניינת את JR (ראשי התיבות של שמו ז׳אן רנה), יליד 1983, אמן ייחודי שמשלב את הויזואלי והחברתי באמצעות צילום. תחילת תדרכו בשכונת מהגרים בעייתית בשולי פאריז, שם, בגיל 15, התחבר לחבורת ציירי גרפיטי אך גילה שאין לו שום חוש לציור ולכן הסתפק בכתיבת ראשי התיבות של שמו JR – ואפילו את זה הוא טוען שעשה ללא שום סטייל. כשמצא במטרו מצלמה נטושה, החל לצלם את תעוזת חבריו, שעלו על גגות ולקחו סיכונים כדי להשאיר את חותמם במרחב הציבורי. זה בעצם הפך למהות של JR אלא שבתור נער היה לו חשוב להנכיח את עצמו ואילו כבר בשנות העשרים שלו, הוא עבר להתמקד בהנכחת אחרים – בעיקר אנשים בשולי החברה. המדיום שלו הוא צילום והז׳אנר הוא דיוקנאות אם כי במהלך השנים הוא עושה גם פרוייקטים של trompe l’oeil – יצירת אשליות ויזואליות.
מערה בפאריז
הפרוייקט האחרון שלו בחודש יוני התרחש בפאריז, כשכיסה את גשר פונט נף והפך אותו למערה. זו היתה מחווה לכריסטו, שכיסה את גשר פונט נף ב– 1985 באמצעות בד מוזהב. לא מפתיע שהוא מציין במפורש את כריסטו בפרוייקט זה. אפשר לראות את כריסטו כמקור השראה מובהק בעבודה של JR. קודם כל בעובדה שכריסטו בעבר ו JR בהווה מממנים את היצירות שלהם ממכירה של סקיצות הכנה, ספרים ומזכרות מהפרוייקטים השונים. JR מדבר על החופש שזה נותן לו – לא להיות תלוי בגורמים חיצוניים. ההקבלה השניה היא היצירה במרחב הציבורי. אמנם חלק מהפרוייקטים של JR הם קבועים, אבל, כמו כל עבודה במרחב הציבורי – היא תמיד חשופה למפגעים חיצוניים – גם של הטבע וגם של בני–אדם. כמו כריסטו לפניו, גם JR מקפיד שהעבודות הזמניות שלו ייעלמו מבלי להשאיר סימן ובעצם כל מה שנשאר זה התיעוד שלהם.
עבודה בגטו
הפרוייקט הציבורי הראשון של JR נעשה ב– 2004, באחת השכונות הקשות בירכתי פאריז, שם לראשונה הוא הדביק דיוקנאות של תושבי השכונה על בניינים. המטרה היתה להנכיח אותם אבל גם להראות צדדים אחרים של השכונה האלימה, בה היו גם אנשים לגמרי רגילים. זה היה המקום הכי לא צפוי לראות אמנות ועל רקע התפרעויות שתועדו במדיה, נחשף הפרוייקט שלו גם בתקשורת, ועורר עניין.
ישראל
ב– 2007, הוא יצא לראשונה מגבולות צרפת כדי לעשות פרוייקט והמקום הנבחר – ישראל והגדה המערבית, מתוך עניין בקונפליקט המתמשך. הפרוייקט כלל צילומי דיוקן של אנשי מקצוע שונים משני צידי גדר ההפרדה: נהג מונית ישראלי ופלסטיני, ספר, מורה וכו׳. תחת הכותרת Face 2 face, זוגות של דיוקנאות כאלה נתלו גם ברמאללה וגם בירושלים וגם על גדר ההפרדה משני הצדדים. מעבר לצילומים עצמם, מה שמעניין אותו זה השיח המתפתח סביב הפרוייקטים שלו ובמקרה זה, אנשים רבים לא זיהו מי זה מי. הניסיון לנתץ סטראוטיפים משני צידי הקונפליקט הוא בלב העבודה.
Tehachapi
יש ל JR עוד הרבה פרוייקטים אבל הקיצוני שבהם נעשה בשנת 2019 באחד מבתי הסוהר השמורים ביותר בארצות הברית: טהצ׳אפי בקליפורניה. הוא עבד עם אסירי עולם ופושעים גדולים ומלבד זה שצילם אותם, הוא גם נתן להם הזדמנות לספר את סיפורם. את הצילום העצום, שמורכב מדיוקןים בודדים, ניתן לראות רק מלמעלה אבל עצם הנכחתם בעולם נתן לחלקם גם הזדמנות להביע חרטה וגם בפרספקטיבה של זמן, חלקם עברו למעצר בתנאים פחות קשוחים ויש גם כאלה שהשתחחרו.
אוקראינה בוונציה
הפעם הראשונה שראיתי פיזית עבודה של JR היתה בוונציה בשנת 2022. שם בתערוכת תמיכה באוקראינה, הוצגה ״ולריה״, ילדה אוקראינית בת חמש, שהיתה בין אלפי ילדים שהוברחו לפולין. צילום שלה נשלח ל JR על ידי צלם אוקראיני ושבוע אחרי זה הגיע JR לאוקראינה עם יריעת בד מגולגלת באוך 45 מטר, ועליה מתנוסס הצילום של ולריה. השלב הבא היה לגייס מתנדבים, אשר פרשו את היריעה בעיר לבוב, שגם במקרה זה דרשה מבט מלמעלה – אבל זו בעצם היתה המטרה – אולי אחד מהטייסים המפציצים של רוסיה יראה את הילדה האחת ויבין את המחיר של ההפצצות האלה. מאוחר יותר, ולריה הגיעה גם לוונציה, שם היריעה נפרשה בכיכר סן מרקו ומשם הועברה לתערוכה הבלתי נשכחת זוהי אוקראינה – שהציגה אמנים אוקראינים ואמנים בינלאומיים, בתמיכה באוקראינה. החלק הקטן שנפרש בחלל העצום בו הוצג, מדגיש את הגודל העצום של היריעה, שרוב רובה מקופלת בתצוגה זו. הדימוי של ולריה נבחר לשער של המגזין טיים באפריל 2022 ותרם עוד מודעות לעבודתו של JR . אגב, ולריה היא לא הילדה היחידה שצולמה. במטרה להביא למודעות ילדים פליטים, צולמו עוד ילדים במקומות שונים בעולם.
החתונה בכנא ״שבה״ לוונציה
ועכשיו סוף סוף אני מגיעה לפרוייקט שבזכותו כתבתי את הפוסט הזה. JR שוב הגיע לוונציה (והיה לי העונג לפגוש אותו במקרה ולהצטלם איתו, כשהוא בעצמו צילם את הסלפי שלנו!) העבודה הנוכחית Il Gesto מחברת בין פאריז לוונציה, דרך העשייה הטובה של JR שבינתיים העמיקה שורשים גם בחיים עצמם.
היצירה החדשה היא שטיח קיר בהשראת החתונה בכנא, ציור של פאולו ורונזה, המאסטר הוונציאני מהמאה ה– 16. הציור הענק צויר במקור עבור חדר האוכל של המנזר באי הוונציאני סן ג׳ורג׳יו מג׳ורה. כשנפוליאון כבש את ונציה ב– 1797 הוא בזז את הציור, שנלקח לפאריז ונמסר ללובר, שם הוא תלוי עד עצם היום הזה, מול המונה ליזה. אגב, זה הציור הגדול ביותר בלובר – כעשרה מטרים אורכו. JR החליט ״להחזיר אותו״ לוונציה, כאשר במקום הדמויות בציור המקורי, הוא שותל דמויות מהחיים האמיתיים. מדובר באנשים שמגיעים לחדר אוכל אחר ועכשווי – הרפטוריו בפאריז, מיזם קהילתי שנוסד ב– 2018, מעין בית תמחוי משודרג, ש-JR הוא בין מייסדיה. המקום פועל מתחת לכנסיית מדלן בפאריז כמסעדה ברמה גבוהה, שנועדה להאכיל מהגרים, חסרי בית ואנשים שלא שפר עליהם גורלם. כל יום מגיעים לבשל שם שפים בעלי כוכבי מישלן, המשתמשים במרכיבים שהם עודפי מזון, המסופקים על ידי אירגונים שונים. וכך, מציור ונציאני שנועד לחדר אוכל של נזירים, שהגיע לפאריז, שם הוקם חדר אוכל לנזקקים, הגובלן של JR מחבר את העולמות האלה ומביא אותם חזרה לוונציה. כאן אפשר ללחוץ על כל אחד מהדמויות ולקרוא את הסיפור שלהם. (האודיו אמנם בצרפתית אבל אם לוצים על שם האדם, ניתן לקרוא את סיפורו באנגלית).
השטיח תלוי במקום מאד לא שגרתי – בסוויטה של מלון בשם ונציה ונציה, שם ניתן לראותו בימי שלישי בלבד בהזמנה מראש.
לסיכום
האם אמנות באמת יכולה לשנות את העולם? אולי זה הדבר שאני הכי אוהבת בעבודה של JR: הוא ניגש לנושאים גדולים כמו הקונפליקט במזרח התיכון או הגירה או עונה דרך הפרט הבודד – דרך הפנים של ולריה, הרוצח בטהצ׳אפי, הספר ברמאללה, נהג המונית הירושלמי ומחייב את הקהל להסתכל על האנשים האלה כבני אנוש כמוהם ולא כמפלצות. בסופו של דבר, הוא לא באמת משנה את המציאות: החומה בין ישראל לפלסטינים נשארת, בית הסוהר נשאר בית סוהר, המלחמה באוקראינה לא נעצרה, וגם העוני וההדרה לא נעלמים בגלל יצירת אמנות. אבל לרגע הוא מצליח לערער על התחושה שככה העולם מוכרח להיות. הוא לוקח אנשים שבדרך כלל נשארים מחוץ לפריים, מגדיל אותם לממדים שאי אפשר להתעלם מהם, ומציע לנו תמונה אחרת של המציאות — אולי רק לרגע, ואולי זה בדיוק כוחה. בעולם שבו קל כל כך לאבד תקווה, JR ממשיך להתעקש שאפשר לפחות לדמיין אחרת. והשאלה שנשארת היא אם עצם היכולת לדמיין מציאות אחרת היא כבר התחלה של שינוי.
היי דבי, ראינו עבודה ענקית של ג׳יי אר בקיוטו בסוף מאי 2025. הוא הרכיב פאזל של אנשים מכל רחבי יפן, העבודה הוצגה במסגרת פוטוגרפי תערוכת צילום בין לאומי בקיוטו. בתחנת הרכבת בקיוטו הודבקה היצירה על קיר ענק . בחלל בית הדפוס של העיתון המפורסם ביפן, הוצגה תערוכה שלמה של עבודות של ג׳יי אר משנים קודמות, וההרכבה של הפאזל הענק בקיוטו.
נוסף גם עיתון מודפס עם סיפורים אישיים של חלק מהמצולמים. מרגש מאוד, כולל סיפור מדהים של אישה ששרדה את פצצת האטום בהירושימה. העבודה והראיון עם ג׳יי אר והצוות שלו, החזירה אותה, להיזכר בטראומה שהיא הדחיקה מגיל 5, אם אנני טועה, הגיל בו הייתה כשהוטלה הפצצה.
הביקור בתערוכה היה עבורי ועבור בן זוגי מרגש באופן יוצא דופן. פגשנו כמה מאנשי צוותו, ושוחחנו איתם. לצערנו הוא לא היה באותו יום בקיוטו.
אנחנו עוקבים אחרי עבודתו מאז הסרט שיצר עם אנייס וורדה. "אנשים ומקומות". שהיה נפלא, כמו גם הקשר שלו עם וורדה – השחקנית והיוצרת. אחר כך צפינו בהשתאות בסרט paper and glue .
לראות את עבודתו בקיוטו זה היה כמו לפגוש אמן גדול בפועל. מרגש מאוד.
דבי שלום. תודה מקרב לב על כל פוסט שאת שולחת. קוראת בשימ חה. לומדת הרבה. עליזה ארליק.
היי דבי-אלופה בהנגשה של התערוכות, תיאור חי שמעורר סקרנות ללכת ולראות-רק שתמשיכי
תודה רבה לך דבי, על הכתבה המצויינת הזו על JR ועל החשיפה אליו.
יש לי נכד שמצלם ניראה לי שיעניין אותו. וכך גם על נומה בר, טרם ראיתי במוזאון אך זה בהחלט נכנס לתכניות שלי.
כתבה ניפלאה על JR. תודה!
תמיד נהנית לקרוא את הפוסט שלך
דבי שלום. קוראת בעניין רב את הפוסטים שלך. הכתבה של סיפורי האנשים חסרי הבית מעניינת ביותר. הרי לכל חסר/ת בית יש סיפור משלו. וכנראה, אין סיפורים שמחים…… כל אחד וגורלו המר.
ובלי קשר, אמש צפינו בסרט "האודיסיאה". באחד הצילומים מופיע ה-ציקלופ/קיקלופ ההוא הטורף אנשים " להנאתו"…… בחלקיק שנייה ,חשבתי על ציורו/ציוריו של פרנסיסקו גויה, שהיטיב לצייר את הקיקלופ. כשראיתי ציור זה במוז. הפראדו, לפני שנים, ממש התחלחלתי. ציור מפחיד בעיניי!!!