אמנות אותנטית

כפי שכתבתי בפוסט על אותנטיות לפני שנתיים, יצירת אמנות שואבת את עיקר ערכה מעצם החד–פעמיות שלה. חשוב מאד לדעת שיצירה המוצגת כמקורית היא אכן אותנטית ובגלל ששוק האמנות מגלגל סכומי עתק של כסף, יש חשיבות גדולה מעין כמוה לאישורי מקוריות. אבל יש מקרים של אמנות עבר, בהם לא ניתן לדעת בוודאות אם מדובר ביצירה אותנטית של אמן מסוים, כמו במקרה של הנערה עם החליל של ורמיר, שאמנם הוצגה בתערוכה הנפלאה של ורמיר בריקסמוזאום השנה, אבל המומחים חלוקים בדעותיהם לגבי השאלה אם צוירה על ידי ורמיר עצמו. ומה אנחנו יודעים על המונה ליזה? האם אנחנו יודעים בודאות שהמונה ליזה בלובר היא אכן אותנטית ולא סריקה דיגיטלית ברמה גבוהה. האם אנחנו יכולים לדעת בוודאות שהמונה ליזה אכן צוירה כולה בידי לאונרדו ולא בעזרת התלמידים שלו?

ובכל זאת, יש שמועות על כך שהיצירות בלובר אינן מקוריות, שהבל הפה של המבקרים עלול לגרום ליצירות נזק בלתי הפיך ולכן יצירות המקור מובטחות היטב בכספות והתמונות התלויות הן סריקות הנעשות בטכנולוגיה חדישה שרק על ידי מגע ניתן להבחין שמדובר בהעתק. מכיון שאי אפשר ממש להתקרב ליצירות בלובר הרי שאין באמת אפשרות לדעת. מה תהיה תחושתכם אם תדעו שמדובר בהעתקים?

זה חשוב לנו מאד לדעת את האמת כי אותנטיות זה עניין של ציפיה ואנחנו מוכנים לעמוד שעות בתור כדי לראות מקרוב את המונה ליזה מתוך אמונה שזוהי חוויה אותנטית. החוויה שלי מול הנערה עם עגיל הפנינה היתה מבוססת על הידיעה העמוקה שאני ניצבת מול יצירת מופת שידו של יוהנס ורמיר נגעה בה.

האמנות הדיגיטלית טרפה את הקלפים לגבי מקור והעתק כי ליצירה דיגיטלית אין מקור וכך אנחנו עומדים בפתחו של עידן חדש עבור האמנות. לפני קרוב לשלוש שנים פרץ לחיינו ה– NFT – יצירת אמנות דיגיטלית שיושבת בתוך מערכת הבלוקצ׳יין המאובטחת והאמינה. לרגע היה נדמה שתמו כל צרותינו, בכל הקשור להוכחת אותנטיות. אלא שמאז ההתלהבות שככה ולבלוקצ׳יין בעיות משלו.

לסיכום, בעולם שבו הדבר הכי קבוע הוא השינוי, אדם חייב שיהיו לו נקודות אחיזה יציבות. ככל שאנחנו וחיינו מתרחקים מאותנטיות, כך אנחנו מחפשים אותה יותר. לכן היא הופכת כה משמעותית. מי ייתן ונרשה לעצמנו להיות אותנטיים יותר, בינינו לבין עצמנו וכלפי אחרים.