בשולי השוליים של הכלכלה הישראלית מתנהל לו שוק האמנות. בניגוד למה שאנחנו מכירים מחו״ל, כאן לא נמצא כותרות בעיתונים המבשרות על שיאים ועל מכירות יוצאות דופן. שוק האמנות הישראלי מהווה נישה קטנה ועמומה. העמימות אינה מקומית – זוהי אחת הבעיות הגלובאליות של חוקרי האמנות, המבקשים לאסוף נתונים. גלריות, שמהוות כמחצית מזירת המסחר באמנות, אינן מחוייבות לדווח על עסקותיהן ולכן ניתן רק לסמוך על הצהרות בעליהן – אם ירצו לספק מידע בכלל. לעומתם, בתי מכירות פומביות הינם עסקים שקופים יותר. ההערכות המוקדמות וכן התוצאות עצמן מתפרסמות באתריהם ובאתרי פרימיום המרכזים דאטה מכל בתי המכירות בעולם. המידע הזה מכוון רוכשים עתידיים, המעוניינים לעשות רכישות מושכלות. לא שאין שטיקים גם בבתי מכירות – לא מדברת על סותבי׳ס וכריסטיס, אבל בבתי מכירות קטנים לא תמיד אנחנו בטוחים במאת האחוזים שכשהפטיש ירד, באמת היה שם קונה.
עדיין מתחת למיליון
ארצנו הקטנה ידעה עדנה כאשר נפתחו כאן סניפים של סותבי׳ס וכריסטיס אי אז בסוף שנות השמונים וגרמו לנו להרגיש חלק מהעולם הגדול. שנות התשעים היו שנים מצויינות לאמנות הישראלית הקלאסית – במיוחד אמנים כמו ראובן רובין וארדון, שעד היום מחזיק את השיא למחיר הגבוה ביותר אי פעם שהתקבל עבור יצירת אמנות ישראלית: $821,000. זה היה במכירה של אמנות ישראלית ובינלאומית בסותבי׳ס ניו יורק בשנת 2014. שם אנחנו תקועים – עדיין רחוקים מיצירה שתימכר במיליון דולר, כשהשוק הבינלאומי מגלגל בשנה 67 מיליארד דולר ויצירות של אמנים מאמצע המאה ה- 20 נמכרות במחירים מעל מאה מיליון דולר, אנחנו מקבלים פרופורציה לגבי המיקום שלנו על המפה העולמית. מכירה פומבית אחת של אמנות עכשווית בניו יורק עשויה להניב סכום שהוא שווה ערך למחזור של שנת מסחר שלמה של אמנות ישראלית…
ובכל זאת, שוק האמנות בישראל חי וקיים ובתקופות מסויימות היה אף תוסס מאד. החלוץ בתחום המכירות הפומביות הישראליות היה שעיה יריב ז״ל, מייסד גלריה גורדון, יחד עם הגלריסטית דבורה שוקן, שקיימו את המכירה הפומבית הראשונה שלהם ב– 1977. גלריה גורדון המשיכה בכך עד 2001. בסרטון הנוסטלגי הזה אפשר לראות את מאות האספנים (כולם מבוגרים) שהגיעו למכירה, לבושים במיטב מחלצותיהם, מעשנים סיגריות באמצעות פיה ורוכשים אמנות ישראלית. אפשר לשמוע שם את יריב אומר שהם רוכשים בגלל אהבת האמנות ולא כספקולציה. אפשר גם לשמוע אותו אומר שאין בארץ שוק לאמנות בינלאומית. אה, והנער הממושקף שמניח את הציורים על הכן הוא אמון יריב, היורש של אביו, שהרחיב את הגלריה לכדי אימפריה מקומית קטנה.
איזו דרך עשה שוק האמנות מאז. אותם אספנים מבוגרים כבר אינם איתנו, העניין באמנות העבר התחלף בעניין באמנות ההווה, גלריה גורדון סיימה את המכירות הפומביות שלה ב– 2001, סותבי׳ס וכריסטיס גם הם הפסיקו לקיים מכירות פומביות בארץ ונותר ואקום, שלתוכו נכנסו בתי מכירות חדשים, כשהמרכזי בהם הוא תירוש, גם הוא עסק משפחתי, שבראש המשפחה עמד סוחר האמנות ז׳אן תירוש, הדור הממשיך הם הבנים מיקי וסרז׳, גם הם סוחרי אמנות מצליחים והחתן, דב חזן, שניהל את בית המכירות מאז הקמתו ב– 1992. גם כאן יש דור ממשיך – אמיתי חזן, שקורא נכון את השינויים בשוק ובשנה שעברה קיים לראשונה מכירה שהוקדשה כולה לאמנות ישראלית עכשווית.
עד אז, יצירות עכשוויות הוצעו למכירה בחלק האחרון של המכירות, שעיקרן אמנות העבר. כפי שאמיתי סיפר לי – זה לא היה קל בהתחלה לשכנע את אביו שיש צורך בשינוי. מי כמוני יודעת כמה זה לא פשוט להתמודד עם הדעתנות של הדור המייסד… גם אבא שלי לא חשב שצריך להכניס אמנות עכשווית לגלריה שטרן. אמיתי מבין גם שכדי להמשיך את מסורת האספנות של אמנות ישראלית, יש צורך להכשיר את דור ההמשך.
ההבדל הגדול בין אספני העבר לבין האספנים החדשים, הוא היחס לאמנות עצמה. או כפי שאמר פעם אמון יריב, הבן של שעיה ומנהל גלריה גורדון: ״מה הקשר בין אמנות לשוק האמנות?״ אז זהו, שפעם היה קשר, היתה רומנטיקה – אני מכלילה כמובן. עכשיו הסנטימנט המוביל את האספנים החדשים הוא רצון להצטרף למועדון אקסקלוסיבי, בעל ניחוח אליטיסטי של תרבות גבוהה וגם לעשות השקעה כלכלית שתניב רווח בהמשך.
מה נשתנה?
בספר שלי מ– 2014 כתבתי כך:״ באופן כללי ניתן לומר שהאספן הישראלי שמרן ביסודו, וחשוב לו מאוד לדעת שהוא לא שם את כספו על קרן הצבי (האספן הישראלי אינו פראייר). אמנים המשתייכים לקלאסיקה הישראלית והוכיחו את עצמם לאורך השנים – כמו ראובן רובין, מרדכי ארדון, נחום גוטמן ובני דורם האחרים – עדיין קוסמים לרוכשי האמנות, גם בתקופה שבה השוק העולמי מעדיף אמנות בת זמננו. הסיבה לכך טמונה אולי בכך ששמרנותו של האספן הישראלי מתבטאת בהעדפתו הברורה לציור פיגורטיבי. לשמרן המתקדם, זה שאמנם מעדיף פיגורטיבי אך מעוניין גם לעלות על הטרנד העכשווי, נמצא מענה בדמות דור חדש של אמנים פיגורטיביים, שרבים מהם הם תוצרים של בית הספר לציור של ישראל הרשברג. הרשברג, אמן פיגורטיבי בין–לאומי שעלה לארץ בשנת 1984, הקים בירושלים את הסדנה לציור ולרישום, המתמקדת בציור פיגורטיבי ריאליסטי ברמה טכנית גבוהה מאוד״. אני עדיין חושבת כך.
האמנות העכשווית היא הרפתקה גדולה של גילוי ושל הימור, שמתאימה לסוג חדש של אספנים, שיש לחזר אחריהם, לפנק אותם ולהנגיש להם את האמנות הישראלית המוצעת למכירה. זה כנראה עובד לתירוש, כי המכירה השניה של אמנות עכשווית שהתקיימה השבוע היתה מאד מוצלחת. 80% מתוך 136 הפריטים נמכרו במחזור כולל של 870,000 דולר. זאת למרות שאנחנו מצויים במשבר פוליטי, כלכלי ומצב רוח די ירוד, מה שמגביר עוד יותר את תחושת הסיפוק של בית המכירות.
טקטיקה חדשה
אחת הבעיות של בית המכירות תירוש, שלדעת רבים השפיעה לרעה על מחירי האמנות הישראלית, היתה טקטיקה של הורדת מחירי ההערכה המוקדמת. המחשבה מאחורי זה היתה להזמין עוד רוכשים פוטנציאליים להיכנס במחיר נמוך ואז, באופן טבעי, המחיר יגיע לבסוף לגובה שהוא צריך להגיע. אלא שמחירי הערכה נמוכים גרמו לרבים להעריך פחות את היצירות המוצעות. דיברתי על כך עם אמיתי והתרשמתי שלמרות שבית מכירות הוא עסק שמחפש למקסם את רווחיו, הוא מרגיש תחושת אחריות לגבי האמנים העכשוויים (מה גם, שבניגוד לאמנים הקלאסיים שאינם כבר איתנו, הם ממשיכים ליצור).
ההערכות מוקדמות וגם העובדה ששישה אמנים במכירה האחרונה שברו את שיאי המכירה שלהם מרמזת על גישה חדשה, שמטרתה למשוך את המחירים כלפי מעלה ולחזק את ערך האמנות הישראלית.
כדאי לרכוש אמנות ישראלית
האם כדאי להשקיע באמנות ישראלית? התשובה היא כן. אמנות היא חלק בלתי נפרד מתרבות של עם, ונדרשת מחויבות של חברה לטפח את תוצרי התרבות שלה ולקדם את יוצריהם. זאת בלי שום קשר לכדאיות כלכלית. ערך, כפי שאנחנו יודעים בעולם האמנות, אינו דבר אבסולוטי. אבל הנאה מאמנות שרכשת היא ערך בפני עצמו.
לפני שנתיים סקרתי את שוק האמנות הישראלי בשני חלקים – גם בהיבט ההיסטורי וגם בהיבט העכשווי של אז. למרות שעברו רק שנתיים, כבר יש מאז שינוי.
שבת שלום דבי
נהנה לקרוא אותך. תודה. תודה.
דבי יקרה. אני מכנה את עצמי שוחרת וצורכת אמנות הארד קור. מחוברת ומכירה אישית הייטב עשרות אמנים.ות עכשוויים והם מצויינים. סיפור אישי בענין ״כדאי״ להשקיע באמנות. רכשתי בזמנו ציור שמן על דיקט של מיכל נאמן (50×70) במכירה פומבית בתירוש. ״גורים וגוזלים״. הצעתי אותו למכירה לפני מספר חודשים ובשל הסכום הנמוך של הפתיחה שלא הייתי ערה לו (למגינת ליבי) הפסדתי עליו סכום משמעותי של אלפי שקלים. מה שהכעיס אותי יותר מכל, אמנית בכירה בסדר גודל של מיכל זוכת פרסים יוקרתיים, נאמר לי ע״י אמיתי: מה את רוצה ציור זה כמו רכב. השתמשת נהנית ערכו יורד. מ ז ע ז ע!!!