במוזיאון רמת-גן לאמנות ישראלית, נפתחה תערוכה המבקשת להציב את המשחקיוּת כערך משמעותי באמנות הישראלית העכשווית
הפתיחה המחודשת של מוזיאון רמת–גן לאמנות ישראלית בדצמבר 2021 אחרי שיפוץ מאסיבי שנמשך ארבע שנים, עוררה ציפיות רבות. בתערוכה הראשונה, בחרה האוצרת החדשה דאז, סבטלנה ריינגולד לעסוק בנושא המוזיאון וישראליות. בתערוכה זו הוצגה יצירה של דוד ריב שעוררה את חמתו של ראש העיר כרמל שאמה. לאחר שהוא ביקש להפעיל צנזורה להסירה, החליטו האמנים להסיר את עבודותיהם, האוצרת התפטרה והמוזיאון נסגר.
במהלך השנים מאז, התקיימו במוזיאון תערוכות משונות, ללא קשר לאמנות ישראלית. במרץ 23 בחרה ועדת איתור את שרי גולן לאוצרת הראשית החדשה. לאחרונה, היא פתחה את התערוכה המרכזית הראשונה באוצרותה במוזיאון (יחד עם האוצרת עדייה פורת וגילי זיידמן, עוזרת לאוצרת הראשית).
כל הימים, כל הימים
התערוכה ”כל הימים, כל הימים” מבקשת לחבוש לראשנו כובע קסמים, שבאמצעותו נוכל להתבונן מחדש בעולם בעיניים יצירתיות, לאו דווקא ילדיות. הצבתה של משחקיוּת כתימה באמנות הישראלית מפתיעה, אולי בגלל שמציאות חיינו רחוקה מלהיות קלילה. זה כמעט כמו לחשוב על הומור באמנות הישראלית – זה לא נושא מצוי. הרעיון של משחקיוּת לוקח אותנו אפריורית למקום קליל ונגיש. על פי האוצרת שרי גולן, משחקיות ויצירה הן פעולות מאד דומות. בבואנו לעולם אנחנו מצוידים בכושר לברוא מציאויות חלופיות במחוזות המשחק והדמיון אבל ככל שאנו מתבגרים, רובנו ממעטים לפנות למאגרי הפנטזיה והיצירתיות, ובכל זאת מהלכים בינינו גם אנשים בוגרים, המצליחים לשמר יכולת זו: אמניות ואמנים, המקיימים מרחב מדומיין של יצירה ובריאה וממשיכים ל“שחק“ בשדות האמנות. באמצעות עיסוק במשחקי ילדים ובמשחקיות הם מצליחים להעלות שלל סוגיות, הנוגעות למציאות הישראלית: החל בשאלות על טבע ועל תרבות, דרך נושאים של זהות ורב־תרבותיות ועד לביקורת כלפי החברה העכשווית, שבה אנחנו חיים. משחק הוא פלטפורמה פתיינית, כדי להעביר מסרים שאינם תמיד קלילים וקלים.
התערוכה מחולקת לשלושה חלקים, המתפרשים על שלוש קומות המוזיאון. הפרק הראשון עוסק בראשוניות, בשיבה לטבע ובמשחקים, המהווים בסיס למבנים תרבותיים היוליים. המושג “ראשוניות” משמש בו בשלל מובנים: הוא מתייחס לתקופה קדומה בהתפתחות האדם והחברה ומציין הן את תחילת גלגול החיים והן את ערש התרבות. במישור הנפש, הוא קשור לתום ולפשטות. העבודה הבולטת בחלק זה הוא הטריפטיך של אורן פישר, העוסק באדם וחווה. פישר הוא התגלמות המשחקיוּת בעיני. מאז ומתמיד עבודותיו עסקו בהומור ושפעו קלילות, כפי שמשתקף גם בדמותו של פישר עצמו. הוא לוקח את הסצינה של אדם וחוה ומכניס אליה הרבה הומור באמצעות דמויות פליימוביל, יונה שמחזיקה בפיה שקית של וולט, המציאות הסבוכה שלנו הופכת אצלו למשחק באמצעות שפה ילדית, נאיבית.
הפרק השני בתערוכה מוקדש למשחקים ממשיים. הוא עוסק, מחד גיסא, במשחקים של ממש הקיימים בעולם, ומבקש להדהד את הזיכרון הקולקטיבי הטמון במשחקים מוכרים ממאגר המשחקים הישראלי: משחקי שולחן כמו שבץ נא, בסדרת צילומים של נורית ירדן, משחקי חצר, משחקי דמיון ומשחקי מחשב. בחלק זה אציין גם את העבודה אימהות המזון– מנת יתר, פרוייקט מתמשך של נלי הורביץ, שתיעדה את קופסאות האוכל,שנהגה להכין לבִּתה לבית הספר. היומן הוויזואלי הפך לארכיון שהועלה לאינסטגרם והוסיף להתפתח בטקסטיל, בהדפס ובמדיום הדיגיטלי. התוצאה הסופית היא מיצב צבעוני ומרהיב, המשלב טכנולוגיה חדשנית עם מלאכת יד. העיסוק באוכל ובהאכלה, כאלמנט בסיסי בקשר שבין אם לבת, חורג מן התחום הפונקציונלי והופך את האוכל למשחק, שבו מותר ואף רצוי לשחק. ההצבה הנוכחית, שנוצרה במיוחד עבור התערוכה “כל הימים, כל הימים“, מורכבת משבעה אלמנטים, המהדהדים את שבעת החטאים של הירונימוס בוש: קנאה, גרגרנות, כעס, גאווה, חמדנות, תשוקה ועצלנות. כל “חטא” מוצג באופן שונה, ויחדיו הם מצטרפים לכדי קולאז‘ רב–מדיומלי ורב–שכבתי. גם היצירה של טל אמיתי–לביא העוסקת במושגי הבית, הזיכרון והמשפחה באופן המבקש להתפכח מן התמימות ולפוגג את אשליית הביטחון והיציבות הטמונה בהם. בלבירינת, 2024, עבודת רצפה דמוית מבוך, מוצפן טקסט מתוך ספרו של פול אוסטר,המצאת הבדידות,התוהה על הגדרת המושג “בית” ומציף את הרגע המטלטל, שבו הבית אינו יכול להתקיים עוד כמרחב יציב ועוטף.
הפרק השלישי בתערוכה מוקדש ליחסים שבין משחקיוּת לבין חלומות בהקיץ או בשינה ובטשטוש הגבולות ביניהם. הוא עוסק בחלום כמרחב משחקי־פנטסטי ובמשחק כעולם, שבו מותר ואף רצוי לחלום וליצור. בד בבד, הוא חושף גם את הפן האפל של המשחקיות, שבו נסדקת התמימות. כאן אציין את העבודה של ורד אהרונוביץ׳, שעבודות רבות שלה עוסקות במשחק אבל באופן מעוות. כאן בתערוכה מוצג מסיבת התה של אליס, 2017, שנוצרה בהשראת סצנת מסיבת התה המטורפת בספרו של לואיס קרול. שתי הדמויות המרכזיות במסיבת התה הנצחית, המנוגדת לכל היגיון, הן אליס והכובען. בפסל מוצגת אליס כילדה רגילה,המקיימת אינטראקציה עם אביה, הכובען, המציץ עליה בדאגה כשהיא מתחבאת מתחת לשולחן. אליס של ורד אהרונוביץ– בדומה לזו המקורית– היא ילדה יצירתית, מורדת ומלאת ביקורת על עולם המבוגרים ועל המציאות שהם מייצרים עבורה. שתי הדמויות מפגישות בין עולמות: בין עולם הילדים לעולם המבוגרים, בין עולם הדמיון לעולם המציאות, בין התמים לציני. הסצנה,המשקפת משחקיות, אך גם חוסר יציבות, מציפה שאלות באשר לנורמלי ולמוזר, ליציב ולרעוע, לאמת ולאשליה.
תערוכה עשירה ומעניינת. ממליצה בחום לבקר!
דבי יקרה
עם כל פוסט שלך אני מרגישה עשריה יותר, ושמחה כל פעם מחדש.
מאחלת לך שיהיה לך הכוח והמרץ להמשיך בכך לאורך ימים.
תודה
אורנה מירון