הפארסה שהתרחשה השבוע במוזיאון רמת גן – שרק לפני שבוע נפתח מחדש – מדגימה, יותר מכל, את חולשת שדה האמנות בישראל: אנשי אמנות הכמהים להציג ולעבוד במוזיאונים, נופלים שוב ושוב קורבן לקרבות אגו ומאבקי כוח של פוליטיקאים קטנים.
וכך אנחנו מגיעים לסוף 2021, גם עם סיפור תנאי העסקה בזויים המוצעים לאוצרת מוזיאון הנגב בבאר–שבע, ועוד לא יבשו כוסות היין של אירוע פתיחת מוזיאון רמת–גן המחודש ומיד התפוצצה הפרשה סביב יצירה של דוד ריב, המוצגת בתערוכת הפתיחה. המצב הידרדר מדחי אל דחי לאורך השבוע – עד לבית המשפט.

בריונות פוליטית
מקור כל הרעש הזה בעבודה של דוד ריב, שהנושא שלה הוא ירושלים והכותל, עליה רשום ״ירושלים של זהב״ ו״ירושלים של חרא״. בלי קשר לעבודה עצמה, אתייחס בעיקר למהלך הבריוני של ראש עיר בישראל, שמורה להסיר מהקיר יצירה שאינה נראית לו, שפוקד על עובדי המוזיאון להוריד את הכיסויים ששמו אמנים על עבודותיהם כמחאת הזדהות עם ריב. לפי סרטון וידאו מהאירוע, אחד העובדים צעק על האמנים שהם מסכנים את פרנסתו ואם לא יוריד את הכיסויים, הוא יאבד את מקום עבודתו.
לאחר שהיועץ המשפטי של ראש העיר הבהיר לו שאין בסמכותו להורות על הסרת הציור, הוא כינס בזום את הועד המנהל של המוזיאון, כדי לערוך הצבעה. הבעיה היא שחברי הועד המנהל הם פוליטיקאים ואנשי ציבור, שאין להם השכלה אמנותית והם נדרשו להכריע בסוגייה אמנותית, שהם אינם מבינים בה. יושב ראש הועד המנהל, עו״ד רועי ברזילי הוא גם ממלא מקום מנהל המוזיאון, מכיון שעדיין אין מינוי והוא גם סגן ראש העיר (מהצד השני של המפה הפוליטית). תפקיד הועד המנהל הוא לדאוג לניהול תקין של המוזיאון אך לא בהכרח להכריע בסוגיות תוכן אמנותיות. אבל כך נעשה, וברוב גדול, כאשר רק סגן ראש העיר ומנהלת השיווק של מוזיאון הטבע ברמת אביב, תמר צדוק, מתנגדים להסרת הציור.
על פי פרוטוקול ישיבת הועד המנהל, שנסקר על ידי כתבת האמנות של ״הארץ״, נעמה ריבה, נאמרו שם דברים שמעידים על הגישה השמרנית של חבריה ואני מצטטת מתוך אחת הכתבות של ריבה, שסקרה בהרחבה את הפרשה בעיתון הארץ השבוע:
״חבר מועצת והנהלת העירייה אלי מוסרי, חבר סיעת "תנופה ירוקה", ציין כי בשנים האחרונות מוזיאון רמת גן היה סגור והעיר "לא נפלה". לדבריו, "אם זה המוזיאון או העיר — אני רוצה להציל את העיר. המוזיאון יתגבר על זה. יש מקום במוזיאון למי שמוכנים לכבד את הרגשות של תושבי רמת גן“.
האמירה המדכדכת הזאת מעידה שהאיש הזה, שהוא בועד המנהל של המוזיאו, בכלל לא איכפת מהמוזיאון. זה לא יאומן. ראש העיר אמר ש״לקחת את המגזר החרדי ולהשוות אותו לצואה זה מעשה שאי אפשר להסכים לו“. פרשנות די פרימיטיבית. אגב, בינתיים ראש העיר מינה עצמו כחבר בועדה. הצנזור רוצה להיות קרוב לצלחת.

על צנזורה וגיאוגרפיה
זו לא הפעם הראשונה שקורה אירוע כזה בישראל. בפעם האחרונה התעוררה סערה סביב יצירה שהוצגה במוזיאון חיפה, גם כן באוצרות של סבטלנה ריינגולד. במסגרת אשכול תערוכות על התרבות הצרכנית, הוצג פסל של האמן הפיני יאני לינולן, של רונלד מקדונלד צלוב, באמירה חזקה על הסגידה לחברות ולתאגידים. היצירה קוממה את האוכלוסיה הנוצרית בעיר וראשת העיר הורתה להסירה.
לעומת זאת, העבודה לעיל, של זוג האמנים אלמגרין ודרגסט, הוצגה בגלריה וייטצ׳אפל בלונדון ב– 2018 את ״צליבה הפוכה״, בה נראה גבר עירום כשפניו לצלב. הוא אזוק באופן שמרפרר בבירור סאדו–מאזו והנאה מינית. מעניין שבמקרה זה, שעל פניו נראה רגיש עוד יותר לאזרחי לונדון, הנוצרים ברובם, לא היה שום רעש סביב היצירה.

בסופו של דבר, האמן דוד ריב הגיש עתירה מינהלית נגד מוזיאון רמת גן, עיריית רמת גן וראש העיר כרמל שאמה הכהן, נגד ההחלטה להסיר את היצירה שלו.
אחרי דיון ארוך, השופט קובי ורדי פסק לבסוף לדחות את עתירתו של ריב ולאשר את הסרת הציור, זאת בעקבות החלטת הועד המנהל. הוא ציין את מעורבתו הפסולה של ראש העיר להשפיע על ההחלטה במהלך השבוע האחרון. ראש העיר יצא בפייסבוק בפוסט ניצחון בעוד עולם האמנות נכנס למוד של אבל, המתבטא בדגלים השחורים שהוצבו בכניסה למוסדות אמנות ברחבי הארץ, יוזמת איגוד האוצרות והאוצרים. מוזיאון תל–אביב, שגם שם אירע מקרה של צנזורה לעבודה של דוד וקשטיין, יצא דווקא בהודעת תמיכה במוזיאון רמת גן. ב– 2015 שרת התרבות מירי רגב התערבה בתערוכה של וקשטיין, בעקבות אלמנט שהזכיר צלב קרס. גם אז, כמו עכשיו, אמנים יצאו בזעקות נגד הפגיעה בחופש הביטוי ובחופש אמנותי. ואז, כאמור, זה קרה שוב בחיפה ומה שאנחנו רואים זה כרסום איטי אך מתמשך במעמד האמנות, חדירת שיקולים פוליטיים מקומיים לעבודת המוזיאונים ומדרון חלקלק שבו הצנזורה העצמית, עליה דובר רבות בתקופת האימה של מירי רגב, ועליה דיברה גם האוצרת סבטלנה רינגולד בבית המשפט – אלה יפגעו באמנות המוצגת. אם למישהו יש עדיין ספק לגבי תפקידה של האמנות, הוא אינו ללטף את הקהל ברכות. לפעמים האמנות צריכה לתת אגרוף בבטן ולעורר דיון. אבל לא דיון על חופש הביטוי אלא דיון ענייני על היצירה עצמה, כפי שקרה כאשר העבודה הוצגה במכללת ספיר ב– 2014-2015. בתערוכה ״כוחה של מילה״ שאצר ליאב מזרחי, הוצגו עבודות לא פשוטות שתווכו לקהל ועוררו דיון.

ועתה לשאלות החשובות שכדאי לשאול
איפה שר התרבות?
זוהי הצהרתו: "ככלל, אני חושב שנכון להימנע מהתערבות פוליטית בתחומי אמנות ותרבות. לצד זאת, מדובר בעיני ביצירה פוגענית ומקוממת. מוטב היה שאוצרי התערוכה יגלו מראש יותר רגישות וכבוד לכלל האוכלוסיות. ואולי נכון גם שכל אחד יבדוק עם עצמו לו במקום התמונה של אדם חרדי היתה תמונה של אדם חילוני או ערבי או נוצרי, כיצד הוא היה מרגיש אז. בעיני מדובר ביצירה שאינה ראויה להצגה במוזיאון, אך משהאוצרים בחרו להציגה, לא אני שאסיר אותה ובוודאי אין לי ענין להדהד יצירה קיצונית ופוגענית שכזו.“
השר ביטל ביקור שהיה אמור להתקיים השבוע במוזיאון, לאחר התייעצות עם ראש העיר. האם לא היה נכון ששר התרבות יתעקש להגיע לשטח ולנסות להרגיע את הזירה? להקשיב ולהיות קשוב גם לאנשי האמנות ולא רק לעסקנים?

מה אפשר לעשות כדי להעלות את מעמדה של עולם האמנות?
הפעמים היחידות שאמנות מגיעה לכותרות העיתון או לקריקטורה היומית, היא כאשר יש שערוריות – בין אם זה היה קינג ביבי של איתי זלאייט או מקרה כמו זה. הציבור הרחב ניזון מתקשורת, שניזונה משערוריות שמוכרות כותרות. לאחרונה, באופן חריג, עולם האמנות קיבל בוסט כאשר יאיוי קוסאמה קיבלה דמות ב״ארץ נהדרת״. זה בטוח תרם למכירת הכרטיסים לתערוכה במוזיאון תל–אביב.
אבל מה יכולים אמנים ואנשי אמנות לעשות כדי להעלות את קרנה של האמנות בציבור? זו שאלה שיש לדון בה. הבעייה מתחילה, כמובן, בהיעדר חינוך לאמנות. אבל חייבים להפנות משאבים יצירתיים, שלא חסרים בעולם הזה, להנגיש את האמנות לציבור.

מה יעשו האמנים והאוצרים?
גם השבוע האמנים מחו. בהתחלה במכתב, ואנחנו יודעים מה אפשר לעשות עם מכתבים…. אחר כך החליטו לכסות את יצירותיהם, המוצגות בתערוכה, שזו האופציה היחידה שעמדה בפניהם בגלל החוזים, עליהם הם חתומים, שלא איפשרו את הסרת העבודות. ומה עכשיו? בית המשפט אמר את דברו, החוזים מחייבים ולכן העבודות נשארות בתערוכה. האמנים המציגים וכלל ציבור האמנים וגם האוצרים צריכים לצאת לרחובות, כפי שראינו בסקטורים אחרים. על לשדה האמנות להפסיק להפוך לשק החבטות של פוליטיקאים קטנים, שמבקשים לצבור הון ציבורי על גבו – בין אם זה ברמת–גן, באר–שבע, חיפה או פתח–תקוה. זה עלול לקרות בכל מקום. חייבים לפעול כי המצב הנוכחי מסכן את כל המוזיאונים והגלריות העירוניות ברחבי המדינה.
נכון לעכשיו על פי פוסט של האוצר אבי לובין בפייסבוק, המוזיאון מקשה על מחאת האמנים גם לאחר הפסיקה של בית המשפט: ״אמנים שונים המשתתפים בתערוכה כתבו לצוות המוזיאון ולצוות המנהל שלו שברצונם להסיר את העבודות שלהם. הם לא מעוניינים להציג במוזיאון בנסיבות האלה ולא רוצים לקחת חלק בכתם הגדול שהטילו עליו ראש העיר והוועד המנהל שלו. המינימום האתי של מוסד אמנות הוא לא להציג אמנים בניגוד לרצונם״.
לסיום, הלוואי שחוסר הסובלנות לגבי אמירות אמנותיות היה מתקיים גם בשיח הציבורי. אנחנו חשופים יום יום (וגם ילדינו ) לשיח המתלהם והמגעיל של הפוליטיקאים שלנו, כולל זה של ראש עיריית רמת–גן כרמל שאמה הכהן – שיח ירוד שכבר הפך לנורמה וחלחל עמוק לתוך הרחוב. באופן יחסי להתבטאויות על בימת הכנסת, המילה ״חרא״ אפילו לא נשמעת כמו קללה.
כדאי לקרוא את מה שכתב הירושלמי קובי פריג׳ בעיתון כל העיר: ״החיים הם כאלו – לפעמים זהב ולפעמים חרא, בירושלים וגם ברמת גן. לחרדי וגם לחילוני. אז מה נשאר לנו? להתפלל. או לעשות אומנות״.
*תמונת הכותרת מורכבת מדגלים שחורים במוסדות אמנות ברחבי הארץ לאות הזדהות עם דוד ריב. קרדיט לקולאז׳: אלעד ירון.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
לדבי, כל מילה שלך, בסלע!
אני זוכרת את הציורים של גויה צרקסי
בהלנה רובינשטיין
חרא במרכז המוזיאון
מעניין שאף אחד לא הזכיר את זה
תמי רכטר
אני תושבת רמת גן
אותי הוא אבד
התגלה פרצופו האמיתי
כוחני ורומס
ורודף תקשורת ופרסום
תודה על עוד סקירה מאירת עיניים, וכאב לב על ההתערבות הפוליטית בעולם האמנות. המדרון חלקלק והתהליך מפחיד.
אני חושבת שכל עם יש לו היסטוריה תרבות וערכים. וברמה הממלכתית יש לכבד אותם על ידי כל אזרחי המדינה. ירושלים ווהכותל הם אחדים מהם. (חללי צה"ל השואה השבת) איני דנה כעת האם זוהי אומנות….. גם אני יכולה להפוך כסא לנסר רגל ולקרוא לזה אסקפיזם רעיוני…..בן זמננו…. .
זכותו של כל אחד לקרוא לעצמו אומן לעבודות שלו אומנות וגם להציגם …. אבל לא ברשות ממלכתית אלא בגלריה פרטית או אצלו בבית.
כמו שלא יתכן שמישהוא יטיל מימיו על דגל ישראל וזה יוצג במוזיאון ישראל או בבית הנשיא….
ראש העיר ייצג לא את עמדתו האישית אלא את עמדת התרבות היהודית והישראלית
"העבודה" לא הוצגה בתוך התערוכה אלא במחסן שהדלת שלו שקופה. יש לי צילום של המקום אבל לא שווה לתת לה בכלל ביטוי.
לכן לא ברור בכלל על מה ההתחסדות של מבכי הצנזורה.
"העבודה" נראית כמו תגובה למשהו נקודתי ולכן אין לה בכלל מקום בתערוכה הכללית. האם יש כאן ביקורת על ירושלים? עיר הנצח שחיילינו נלחמו עליה ועד היום מגינים עליה?
אני סבורה שיש דברים שהם פרובוקטיבים ולא צריכים להיות מוצגים במוזיאונים. העבודה של דוד ריב היא אחת כזאת. זו כן עבודה, אבל, בעיני, לא אומנות בכלל.
אני מרגישה שהתקרנפנו, לצאת למאבק על ציור אחד, עבודה משנת 1997.
מתוך עשרות עבודות בתערוכה משותפת, זה אירוע שפוגע בכל אוהבי אמנות.
חבל שהמוזיאון והאוצרת לא חשבו בחוכמה ואולי לא צודק, ומיד בשקט היו מסירים את היצירה בלי כל רעש .
אירוע הזוי כמו אירועי הסרט "הריבוע"
איחולי שנה מבורכת
הי גילת
ראש העיר הוא זה שעשה את הרעש סביב היצירה – החל ממשאל לא מכובד שעשה בעמוד הפייסבוק שלו , שם המשיך גם להעלות תמונה לשל העבודה של ריב בכל פוסט…
סקירה מקיפה וממוקדת בנושא. תודה
תודה לך דבי על המיקוד הבהיר במה שקורה עכשיו – ותמיד עם אמירה חשובה, כתובה בשפה שיודעת לדבר לכל נפש! ברכות על שאת מצליחה באמת לפתוח עולמות במקומות וזמנים ולא שוכחת את הכאן ועכשיו בעשייה שמחוללת שינוי. איחולים לטוב וברכה לך ולכולנו לשנת 2022 !
כתיבה מקיפה, בהירה,מצויינת.תודה
תודה רבה דבי על התונים המשובחים!שנה אזרחית טובה ומוצלחת!