מרמת-גן לאן?

מי היה מאמין ששלושה שבועות אחרי הפתיחה החגיגית של מוזיאון רמתגן המחודש לאמנות ישראלית, התערוכה תפורק, המוזיאון ייסגר והאוצרת הראשית תתפטר? זהו אירוע שפל בשדה האמנות הישראלית וצריך לעשות הכל כדי שלא יישנה.

תקציר הפרקים הקודמים:

אחרי שהיה סגור ארבע שנים ולאחר שיפוץ מאסיבי, מוזיאון רמתגן לאמנות ישראלית נפתח  לפני שלושה שבועות באוירה חגיגית, כשתערוכת הפתיחה, “המוסדהמוזיאון והישראליות״באוצרותה של סבטלנה רינגולד, הפכה לנבואה שהגשימה את עצמה. בשולי התערוכה, נתלתה יצירה של דוד ריב ״ירושלים״, שהעלתה את חמתו של ראש העיר כרמל שאמה הכהן ומיד אחרי אירוע הפתיחה החגיגי, הורה להסיר את הציור מהקיר, עקב היותו פוגעני. זו היתה יריית הפתיחה לסכסוך בין האמנים, הצוות המקצועי ויו״ר המוזיאון (שהוא גם סגן ראש העיר) לבין ראש העיר שלקח את הנושא כפרוייקט אישי ולא הסכים להצעת הפשרה שהוגשה דרך מגשר, יו״ר מועצת המוזיאונים יגאל בן שלום, שמונה על ידי שר התרבות, חילי טרופר. כל הפרטים בהרחבה כאן.

העבודה השנויה במחלוקת של דוד ריב

חשיפה לצנזורה

השבוע, תוך כדי הסכסוך וכתגובה לפרשה, התקיים הכנס המקוון חשיפה לצנזורה ביוזמת האגודה לזכויות האזרח בישראל ובית לאמנות ישראלית. בכנס נסקרו מקרים קודמים של צנזורה תרבותית, כשבכולם הצנזורה נעשתה על ידי פוליטיקאים, שביקשו לגרוף באמצעותה הון פוליטי, במיוחד בתקופה של הצנזורית הצבאית לשעבר ולימים שרת התרבות, מירי רגב. אבל אף מקרה לא הגיע למצב הנוכחי, בו ראש עיר מתערב בבוטות ובביריונית בתכנים אמנותיים.

ראש עיריית רמתגן, מגן, כביכול, על תושבי עירו העדינים, שעלולים, חס וחלילה, להיחשף ל״תועבה״ שביצירתו של דוד ריב. הצעתו היתה לכלוא את יצירת האמנות בתנאים הבאים: ״היצירה תאוחסן במחסן נעול ובאופן שאינו נראה לעין המבקרים והמצריך פעולה אקטיבית לחשיפתה לעיני מבקר שירצה בכך. ככל שמבקר יבקש מיוזמתו לראות את היצירה יוכל לראותה בימי שבת בלבד יום. למה שבת? בכדי להבטיח ב-100% ששום תלמיד שיגיע במהלך יום הלימודים או אדם דתי יחשפו ליצירה או לתהליך הצגתה. לצד היצירה על אותו תריס או מגש יתלה בגודל זהה מסר כתוב שיסביר את השיקולים להסרתה וההסתייגות המוחלטת מהמסרים שהמבקר הסביר מבין ממנה. במהלך השבת יוצב שומר מיוחד בפתח המחסן שיוודא שרק מי שמבקש להחשף ליצירה יחשף אליה ושאף אחד לא יפגע בה או יבצע פרובוקציה אחרת.״

חשוב לציין שראש העיר בעצמו חשף את היצירה ה״לא ראויה לצפיה״לא פעם אחת אלא ארבע פעמים, בפוסטים נפרדים שהעלה בפייסבוק. היצירה של ריב הפכה למפורסמת בין עבודותיו, בזכות ראש העיר.

יצירתו של לארי אברמסון

מה תפקידו של ועד מנהל?

השלב המכריע בהחלטה הסופית להסיר את העבודה של ריב מהתערוכה היה בהצבעת חברי הועד המנהל של המוזיאון בעד ההחלטה של ראש העיר. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, אין בועדה  זו אף איש מקצוע מתחום האמנות ואין לחבריה את הכלים הדרושים כדי להבין ולכבד החלטות אמנותיות. ואגב, אחרי הישיבה, ראש העיר הוסיף את עצמו לועד המנהל, שמנוהל על ידי סגנו, עו״ד רועי ברזילי, שהוא כאמור, גם יו״ר המוזיאון. הוא גם הצביע נגד ההחלטה של ראש העיר. הכרעת הועד המנהל שימשה את שופט בית המשפט המחוזי, שבפניו הוגשה עתירה על ידי האגודה לזכויות האזרח והאמן דוד ריב, למתן צו ביניים שימנע את הסרת היצירה מהקיר. במקום שהועד המנהל ישמש טריז בין כוחנות פוליטית לבחירות אמנותיות, כאן שימש כזרוע ביצוע של הכוחנות של ראש העיר. חברי הועד המנהל גם לא הטריחו את עצמם לפגישות המשא ומתן עם המגשר. מה באמת הטעם, אם ממילא ראש העיר מחליט?

היחס לאמנות

כמה נקודות חשובות שהועלו בכנס הנזכר לעיל מציבות תמרור אזהרה חמור בכל הקשור ליחס לאמנות ולשימוש בה לצבירת רווח פוליטי. כפי שציינה כמובן מאליו, עידית עמיחימנהלת בית ישראלי לאמנות. עו״ד דני יקר, יועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, הבהיר ש״מרבית מוסדות התרבות הם תאגידים עירוניים והמשמעות היא על פי החוק שהרוב המכריע של חברי הדירקטוריון מורכב מחברי מועצת העיריה או מעובדי העיריה ולכן יש השפעה פוליטית חזקה. ראש העיר הוא המממן העיקרי ולכן יש סכנה לחופש האמנותי וצריך למצוא אמצעי בקרה שיבטיחו ניתוק בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי. זכינו, בחוק המוזיאונים, שמבטיח חופש פעולה גמור אבל ראינו שזה לא מספיק ולכן צריך לשנות את החוק ולהבטיח שרובו של ועד מנהל יהיה מורכב מאנשי אמנות ונציגי ציבור. מנכ״ל היה יכול לטווח ותנטרל אבל במוזיאון רמת גן אין עדיין מנכ״ל. ראש העיר הטיל את כל האגו שלו לתוך הסוגיה.״

הורדות ידיים על גב האמנות

לתחושתי, מאחורי הקלעים של הפרשה הזו מצוי מאבק כוחות בין ראש העיר לבין סגנו. כאשר האיש העומד בראש עיריית רמת-גן הוא מנופח אגו ובעל אישיות כוחנית, התוצאות גרועות מאד וכולם מפסידים מהן. אחרי השקעה כה גדולה במבנה המוזיאון, שכזכור מקורו בחטא מכירת ה״מונה ליזה״ של רמתגן, ניתן להתרשם מהתבטאויות ראש העיר, שלא נורא אם זה לא יהיה מוסד אמנותי. זאת למרות הכסף הרב שהושקע גם בתערוכה הנוכחית. באשר לגישה המתעמרת והמגבילה של ראש העיר דיברה גליה בראור בתוכנית של גואל פינטו: ״ראשי העיר לא לומדים מערים מצליחות בעולם שמבינים שמוסדות האמנות שלהם הם הליבה לשגשוג ופריחה וערים כמו תלאביב פועלות בקשב וגיבוי ולא במערכות של התעמרות והגבלה״.

ענבל מארי כהן מסירה את עבודתה מהקיר במוזיאון רמת גן - עבודה שמדברת בדיוק על התרחישים שמתחוללים כעת

הזכות להיות חופשי

דוד ריב, אמן המריבה, השתתף גם הוא בכנס ודיבר על בעיית חוסר הלגיטימציה בהתבטאות נגד מדיניות הכיבוש והאפרטהייד, שמוגדרים מיד כבגידה. ״אמנות מטבעה היא אנרכית ואינה חד משמעית. ציות וקונפורמיות לא מאפשרות ליצור אמנות מעניינת. אי אפשר לעשות צנזורה עצמית. אמנים צריכים להיות חופשיים בראש״. ברוח זו גם התבטאה האמנית ראידה אדון, המשתתפת גם היא בתערוכה ״אין כבוד לאמןיש השתקה מבהילה, זה דיכוי, הדרה ושליטה בציבור ואנשים לא יודעים את זה.״

להחצין את השיח

רועי ברזילי, סגן ראש עיר רמתגן. יו״ר מוזיאון רמת גן, שגם תמך במאבק האמנים, אמר דברים שחשוב לשים לב אליהם: ״השיח על חופש הביטוי הוא פנימי לשדה. בעבור ציבור אחר, זה שיח מנותק, מתנשא ואליטיסטי. כל התערוכה בנויה על תיזה של היחסים בין המוזיאון לממסד והנה קיבלנו את התשובה. זה לא מובן מאליו שיישאר מוזיאון לאמנותבין אם אמנים ינדו אותו או שראש העיר יהפוך אותו למשהו אחר.״

זה מחזיר אותי לדבריו המבישים של אחד מחברי הועד המנהל, אלי מוסרישאמר שהעיר ״לא נפלה״ במהלך השנים האחרונות שמוזיאון רמת גן היה סגור. “אם זה המוזיאון או העיר — אני רוצה להציל את העירהמוזיאון יתגבר על זהיש מקום במוזיאון למי שמוכנים לכבד את הרגשות של תושבי רמת גן״. זהו, לטעמי, אחד הטקסטים היותר מדכאים בכל הפרשה הזאת, מפי חבר הועד המנהל של המוזיאון, שאמור להיות הגב התומך בו. שני ההיגדים כאן מתקשרים זה לזהיחסי הציבור של האמנות אינם אפקטיביים כשזה מגיע ל״קהל הרחב״. קהל זה אינו מתעניין במיוחד באמנות בימים רגילים. הוא נהנה להביע דיעה בנושאים סנסציוניים, שעושים כותרות ופוסטים ברשתות החברתיות, אבל לא מעניין אותו להתעמק, והשיח האליטיסטי גורם לרוב האנשים להרגיש נחותים ולכן הם נגד.

סבטלנה ריינגולד. צילום: עופר חן

תפקיד המוזיאון, תפקיד האמנות

עוד בכנס, הביע דעתו האמן והאקטיביסט עמי שטייניץ: ״המוזיאון צריך להיות חומת המגן של התרבות ואדם לא חייב להיכנס לשם. בית המשפט היה צריך להיחלץ לטובת חופש הביטוי ולמנוע את השחיקה שאנחנו רואים כאן. הסכנה היא שכל ראש עיר יחשוב שהוא יכול לשחוק את חופש הביטוי.״
עו״ד דן יקיר, יועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח הדגיש שאמנות, תפקידה לאתגר את החברה ולא ללטף את הציבור ולא לספק רק מחזות זמר. אולי גם המלט לא היה נבחר להיות מוצג על ידי הציבור בשעתואמנות לא צריכה להתחנף לקהל. בשביל זה יש ניהול מקצועי. אסור שדעת הקהל תכתיב את הרפרטואר במוסדות תרבות.

תפקיד האוצרת

בלב הפרשיה ניצבת סבטלנה ריינגולד, האוצרת הראשית של מוזיאון רמתגן, שליוותה את הקמתו המחודשת בשנתיים האחרונות. סבטלנה, שבאה מרקע בו חופש הביטוי אינו מובן מאליו, בחרה להציג את העבודה ״ירושלים״ של דוד ריב ומכיון שידעה שהיא עלולה לעורר ביקורת, תלתה אותו בשולי התערוכה – בחדר האוסף. לאורך כל הדרך היא עמדה על זכותה, כאוצרת הראשית, לעשות את הבחירות המקצועיותגם בבית המשפט וגם בדיונים עם המגשר. על כתפיה היתה מונחת האחריות שבאה עם בחירתה וכאשר המשא ומתן התפוצץ והתערוכה פורקה, היא עשתה את המעשה המתבקש מאשת מקצוע ערכית ובעלת סטנדרטים גבוהיםהיא הגישה את התפטרותה. במקביל, שלחה מכתב לאמנים בזו הלשון:

אמניות ואמנים של תערוכת "המוסד" היקרים, אני כותבת מכתב זה כדי להצדיע לכם על אומץ לבכם, הסולידריות, החוכמה, הנתינה ואצילות רוח שהפגנתם במאבקכם נגד הצנזורה של התערוכה שלנו במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית.
אצטט ממכתב ההתפטרות שהגשתי להנהלת המוזיאון:
"ליבי נשבר לרסיסים עם סגירת המוזיאון אשר בחזוני היה אמור להפוך למשכן של יצירות אמנות שוברות מוסכמות, מתסיסות, מאתגרות, פותחות דיון, ותורמות לפקיחת עיני הציבור. השיח החברתי בישראל איבד עוד חלק ברב גוניות החשובה כל כך. קול שנעלם".
אני מבקשת להתנצל בפני כל אחת ואחד מכם, על כך שנאלצתם לעבור מסכת של השפלות, בריונות וכוחניות מצד ראש עיריית רמת גן, אטימות של הנהלת מוזיאון רמת גן, ושתיקה מקוממת מצד משרד התרבות של מדינת ישראל. אני יכולה רק לומר שבשום אופן לא הייתי מזמינה אתכם להשתתף בתערוכת הפתיחה שלנו, אילמלא יכולתי לרגע אחד לדמיין שאתם תצטרכו לעבור את מה שעברתם.
אני מאמינה בכל ליבי שעוד לא נולד כזה שלטון, עוד לא נוסד כזה מוסד, שיש בכוחו להשתיק את הביטוי האמנותי, לדכא את רוחם של האמנים, לנצח את האמנות. אני שמחה שגם הפעם האמנות יצאה כשידה על העליונה
שלכם, סבטלנה ריינגולד

האמן אינו נוכח - עודד ידעיה קיפל את עבודתו במוזיאון רמת-גן

סולידריות מקצועית

אמנים סוליסטיים אינם מורגלים בהתאגדות ולכן, ההתארגנות המהירה של קבוצת האמנים המציגים, כדי לתכנן את המחאה  שניסתה להבטיח את המשך התערוכה, היתה מרשימה במיוחד. המשבר הוא שיצר את הקהילהזה כולל את קהילת האמנות הרחבה יותר.

ההתארגנות הזאת חרגה מעבר לאמנים, כאשר קבוצה מרשימה של 40 אוצרים מרכזיים, מנהלי מוזיאון ואנשי אקדמיה הגישו מכתב לשר התרבות, לחברי כנסת ואנשי ציבור רלבנטים, לאחר פיצוץ המו״מ. תחת הכותרת ״תגובת קואליציית מוסדות האמנות לפקיעת הליך הגישור במוזיאון רמת גן, 11.1.2022״ הם מביעים את דאגתם מהליך הגישור שנכשל, ומעלים ספק לגבי נכונותם הכנה של עיריית רמת גן וראש העיר לפתור את סוגיית הצגת הציור באופן שלא יפגע ברגשות הציבור ומאידך יאפשר את חופש הביטוי במשמעותו המלאה. כמו כן, אנשי האמנות מגנים מכל וכל את העובדה כי הן האוצרת הראשית של המוזיאון והן חברי הוועד המנהל של המוזיאון לא נכחו בהליך, אלא רק ראש העיר וסגנו. זאת, על אף שהעירייה הצהירה בפני בית המשפט כי ההחלטה להסיר את הציור מן התצוגה היא החלטה עצמאית של הוועד המנהל ולא של ראש העיר וכך למעשה "הוכשרה" ההחלטה.

הפורום קורא לקביעת כללים שיימנעו התערבות של גורמים שאינם מקצועיים בהליך קבלת ההחלטות במוסדות האמנות בארץ ודורשים ניסוח עמדה ברורה של משרד התרבות, איגוד המוזיאונים ואיקו"ם ישראל ופורום מוסדות התרבות בישראל. בהקשר זה חשוב גם לעמוד על שמירת עצמאותו של האוצר/ת מול הוועד המנהל, וגם לעמוד על הרכב רצוי של ועד מנהל של מוסד תרבות, שחלק נכבד ממנו צריך לכלול אנשי מקצוע ולא אנשים שהם חלק מהמערך הפוליטי., כפי שהגדיר זאת השופט, בכל הנוגע לאיבוד מעמדו של מוזיאון רמת גן, שזה עתה נפתח לציבור בהשקעה אדירה לאחר שנים רבות של השבתה, וכן בפני מדרון חלקלק במובנו העמוק, בנוגע לאופן קבלת ההחלטות המקצועיות במוסדות האמנות והתרבות בישראל ככלל.

אין מנצחים

אין מנצחים בפרשיה הזאת. זוהי נקודת שפל ביחס לאמנות, לאמנים ולאוצרים וחשוב שהמקרה הזה יישאר בבדידות מזהירה, כשלט אזהרה בוהק נגד דיכוי. אם תהיתם איפה שר התרבות? הוא בחר להגיב בטור דיעה בעיתון הארץ, ובו הוא מתפאר בכך שלא הפעיל את כוחו להסרת היצירה. על כך הגבתי לדבריו באתר הארץ:

״אתה הקברניט של ספינת התרבות ותפקידך לנווט אותה. לא הפעלת את כוחך להסרת היצירה אבל גם לא הפעלת את כוחך להשאירה. בכך נתת לגיטימציה לדיקטטורה של ראש העיר שעד כדי כך לא סומך על תושבי רמת גן שביקש לשים את היצירה מאחורי מנעול ובריח, עם שומר צמוד, ולאפשר צפיה בה רק בשבת. לכתוב טור דיעה בעיתון כדי להצדיק את עצמך זה לא מה שאנחנו צריכים״.

 

בינתיים, האמנים מחפשים דרכים להנציח את התערוכה ברשת. כמו כן, ביום ראשון יש מפגש אנשי אמנות במטרה לתכנן דרך פעולה לשינוי חקיקה כדי למנוע את הישנות המהלך הזה. זאת הנקודה החשובה עכשיולעשות הכל כדי לשנות את החוק לגבי הרכב ועד מנהל של מוזיאון ולהגביל את האפשרות של פוליטיקאים להתערב בתכנים אמנותיים.

  • תמונת הכותרת בראש פוסט זה באדיבות אלדד רפאלי

רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה

[addthis tool="at-below-post"]

עוד לא רשומים לקבל עידכונים
שבועיים במייל? כדאי!

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  1. עמי שטייניץ

    תיקון החוק צריך לחדד את המעמד המקצועי של סגל האוצרות והניהול האמנותי במוסדות תרבות. נדרש חוק ברור בו הוועד המנהל, גורמים פוליטיים או אחרים אינם קובעים את התוכן האמנותי והוא מוגן על ידי חופש הביטוי של מי שיוצרות ויוצרים אותו. הרכב הוועד המנהל חשוב גם כן אך העיקר הוא הכרה ברורה של עבודת התוכן והגנה עליה.

  2. סורין

    חילי זה שם של איכר פולני. שיחזור לגדל תפוחי אדמה.

    בטוחים שזה שר התרבות של מדינת ישראל?

    1. נמרוד

      חילי זה כנראה כינוי חיבה ליחיאל וסורין זה……..
      כנראה שאתה לא יודע על מי ועל מה אתה מדבר
      של נעליך….

  3. דינה גולדשטיין

    מייאש , מדכא ובלתי נתפס איך ראש עירייה מעז להתערב באוצרות תערוכה …אפילו אם הציור לא לטעמו . התערוכה הייתה אמורה לעורר שיח.. ואנחנו בתחילת שנת 2022…בלתי נתפס

  4. צאלה

    מומלץ לצפות בכנס "חשיפה לצנזורה" המלא כולל חלוקה למקטעים לפי דוברים כולל פאנל "רמת גן לאן" באתר בית לאמנות ישראלית israeliart.co.il

  5. Hava Raucher

    קראתי שוב את מה שכתב אבי פיטשון מבקר אמנות של הארץ על התערוכה ״המוסד״ לפני שנפתחה במוזאון רמת גן. לדאבוני ה״נבואה״ שלו הגשימה את עצמה. ״תערוכת הפתיחה-מחדש של מוזיאון רמת גן אחרי ארבע שנות השבתה לצורכי שיפוצים פלוס עיכובי הקורונה הבלתי-נמנעים היא תערוכה נהדרת, שמשלבת רמה גבוהה עם כיף קומוניקטיבי — דבר שאיפיין את הבחירות של האוצרת, סבטלנה ריינגולד, גם במשרתה הקודמת במוזיאון חיפה. היא גם תערוכה שככל הנראה לא תשאיר חותם היסטורי כלשהו על השיח האמנותי בישראל, וזאת מכיוון שהשקפת העולם שבבסיסה לא רק תקועה בניינטיז אלא גם, כמטבע הלשון בלעז, dead on arrival; כלומר היא מתה ברגע שנפתחה, איינה את עצמה רעיונית.״

  6. איריס שטרן

    הספקנו לבקר בתערוכה טרם סגירתה. תערוכה נפלאה במוזיאון ששופץ נפלא.
    כל פעם שנבנה מוזיאון יש תקוה למדינה. וכשנסגר- ולא זוכרת תקדים כזה במדינתנו אלא במדינות אפלות שהופכים מוזיאון ל"משהוא אחר" כפי שמתוכנן עי ר העיר, בעיני זו חרדה לקיומה של המדינה.
    שמעתי גם את דברי המשתתפים בכנס הספונטני והחשוב.
    קרן האור היחידה היא הסולידריות של אנשי האמנות והתרבות שהתגלתה בארוע זה.

  7. רמונה

    דבי יקרה, כיף לקרוא את המאמרים שלך, שנותנים מבט מכל הכיוונים. אין ספק שכל הצדדים יצאו מופסדים ובאמת שאסור לפוליטיקאים להתערב במה שמוצג במוזיאונים או בהצגות. הקהל יביע את רצונו או מחאתו ברגליים.
    מצד שני, האוצרת, שהגיעה ממדינה שבה אסור היה להרגיז את השלטונות, צריכה לחשוב אם "חופש הדיבור" הוא החופש להכפיש מגזר מסויים. ולראייה, הפסל ששמה בתערוכה בחיפה שהעליב את הנוצרים.
    אם הטייטל של התערוכה ייקרא "פרובוקציות ופולמוס" אז שישימו כל מה שיביא לדיון מכל ההיבטים. ואז אני אחליט אם אני רוצה לבוא לתערוכה.
    ולא סתם התערוכה של יאיוי קוסמה מלאה. אנשים רוצים משהו יפה לנפש.

    1. Debby Luzia

      הי רמונה תודה על תגובתך אבל האם את באמת חושבת שתפקיד האמנות היא רק לבדר? לדעתי אמנות צריכה גם לאתגר תפישות עולם ולעורר מחשבה. הרי גם במקרה זה, לא ניתן להבין את היצירה כפשוטו. אגב גם במקרה של חיפה אני חושבת שהיצירה של יאני לינולן תרמה רבות לתערוכה.

  8. חוה שכטר

    כואב! מדכא! ואף מפחיד.
    התערבות פוליטית בחופש האמנות היא נקודת ציון קריטית במדרון חלקלק להימנעות מביקורת, חשיבה מונחית והשלמה עם שליטה פוליטית במחשבה.
    התערוכה היתה ממש מעולה! אתגרה את המחשבה וחשפה באומץ נקודות בהן נדרשת התמודדות מול ראי המציאות .
    אוי לנו כחברה אם אמנים יחששו ויפסיקו להתבטא במלוא העוצמה לחשיבה ביקורתית וחברה טובה יותר.

  9. shahar klein

    סקירה מצוינת.
    הקטע שכדאי להמשיך איתו הלאה הוא חוסר העניין של הציבור בפרשה ובאמנות בכלל.
    הדיונים הסוערים בפורומים ב"רשתות החברתיות" (מה לזה ולחברה…) עוברים מעל ראשי רוב אזרחי ישראל.
    כאמור, הם לא מבקרים במוזיאון…
    המיעוט הנסער, אמנים וכל המערכת הקשורה, מאוצרים ועד סתם אנשי תרבות, דנים בינם לבין עצמם בבועה סגורה.
    ראש העיר גבה המצח הנמוך הקפיץ לכותרות יצירה שהוצאה מהקשר כלשהו והעביר אותה להקשר הפוליטי הפרטי שלו. ושם הוא עורר עניין אצל אנשים שבינם לבין יצירה אין דבר וחצי דבר.
    ואז "הרשתות" חגגו על השרץ שעלה ברשת בין הקרפיונים הכשרים כשהרעיון השולט הוא הבעת דיעה מלומדת של חסרי דיעה: מהי אמנות…
    אבל כבר מזמן ברור: פוסט ברשת חברתית לא מיועד לעורר דיון או אפילו ויכוח. הוא שם כדי לנצח בקרב כלשהו, ואם נשפך דם- מה טוב!
    חבל שהקורבן הוא המוזיאון.

  10. שולה נתנזון

    כתבה מעולה, מסכמת ובהירה, בעצם כמו כל הכתבות שלך דבי.
    תודה, סופשבוע נעים ובריאות לכולנו

  11. חניה

    איזה כיף שלשני הצדדים יש הזדמנות להתלהם, לנפנף זרועות ולהשמיע כל כך הרבה סיסמאות, כשלא בטוח שהם נוהגים לפיהן . לדעתי , שאינה מקצועית, ולא מבוססת על ידע אקדמי באומנות, אני רק חובבת אותה, כולם השתגעו. לא בטוחה שערכה האומנותי של העבודה שווה את הרעש, לבי לבי לאומנים, שחייהם אינם קלים, שהחליטו להסיר את עבודותיהם, לכל מי ששמח בתוספת מוזיאון חדש, ולפוליטיקאים שהפרשה לא מוסיפה להם כבוד . מקוה שמעתה תוכלי לעסוק באומנות ולא בפוליטיקה .

כתיבת תגובה