הביאנלה ה- 59 בוונציה מתמקדת בסיפורים אלטרנטיביים, ומבליטה בעיקר אמנות של נשים ממקומות שונים בעולם וגם במהלך ההיסטוריה. פוסט זה מתרכז בקפסולה היסטורית אחת בביאנלה, המספרת סיפור חדש.
אחת המחשבות המרכזיות שליוותה אותי לאורך הביאנלה היא כוחו של סיפור. הורגלנו ללמוד תולדות אמנות באמצעות סיפורים שסופרו על ידי גברים לבנים, אשר העמידו את האמנים הלבנים מאירופה במרכז. הביאנלה הזאת מבקשת להפנות את תשומת ליבנו לסיפורים אלטרנטיביים ומעמידה במרכזה נשים, רבות מהן ממוצא אפריקאי, רבות יוצרות בפריפריות של העולם – מקומות כמו האיטי, אריתריאה, צ׳ילה, קולומביה – איזורים שהודרו מהמיינסטרים של תולדות האמנות.
מי הכיר את האמנית הסוריאליסטית ליאונורה קרינגטון הבריטית, שחיה את רוב חייה במקסיקו? ספר ילדים שכתבה, חלב החלומות נבחר על ידי האוצרת צ׳צ׳יליה אלמני לשמש כותרת התערוכה המרכזית בביאנלה. מקור השראה זה מתמצת את גישתה הרדיקלית של אלמני, שיצרה, לראשונה בביאנלה, תערוכה נשית עם זיקה היסטורית.
תיאוריה פמיניסטית
מתוך חמש הקפסולות ההיסטוריות שפוזרו ברחבי התערוכה, זו האהובה עלי ביותר עסקה גם היא בסיפור אלטרנטיבי – סיפורו של המיכל Vessel. את ההשראה לקפסולה זו, שהוצגה בתוך מבנה עגול ורחמי, היא שאבה מטקסט של סופרת המדע הבדיוני אורסולה ק. לגווין. היום אנחנו לוקחים כמעט כמובן מאליו תיאוריות פמיניסטיות אבל חשוב לזכור שתאוריות אלה החלו לצוץ רק לפני חמישים שנה, כחלק מהתנועה הפמיניסטית.
האנתרופולוגית אליזבת פישר כתבה בספרה משנת 1979 על המיכל/המנשא כרכיב התרבותי–הקהילתי הראשון. בשנת 1986 כתבה לגווין את המאמר The Carrier Bag Theory of Fiction, שמתייחס לתיאוריה של פישר ובו היא מבקשת לתת את הכבוד המגיע לפרקטיקה הנשית של ליקוט, לעומת הפרקטיקה הגברית של הציד. הרוב המכריע של התזונה בתקופות הפרה–היסטוריות היה צמחי. בלי מיכל לשאת בו את המזון הנלקט, כיצד ניתן להביא אותו לקהילה או לשמר אותו לימים קרים או גשומים? אלא שהסיפור הגברי של הציד הרבה יותר עוצמתי מהליקוט. בציד יש גיבור, יש מאבק, יש כלי נשק, יש דם – יש בסיס טוב לסיפור, וזה הסיפור המרכזי שליווה את האנושות מראשיתה. על כך כותבת לגווין: ״כולנו שמענו על כל המקלות והחניתות והחרבות, הדברים המשמשים לניגוח ולהכות באמצעותם, הדברים הארוכים והקשים האלה, אבל לא שמענו על הדבר שצריך לשים בו דברים – המיכל. זה סיפור חדש. אלו חדשות״.
רות אסאווה
כמו אורסולה ק. לגווין, גם אני מזדהה הרבה יותר עם הסיפור הנשי של המיכל העגול והמכיל ולכן כנראה הקפסולה הזו ריגשה אותי כל–כך.
במרכזה, המיצב הנפלא של האמנית האמריקאית ממוצא יפני רות אסאווה (1926-2013), המוכרת בעיקר בארצות הברית. בזכותה למדתי על אחת מנקודות השפל בהיסטוריה האמריקאית – מחנות הריכוז בהם הוחזקו 100,000אמריקאים ממוצא יפני אחרי המתקפה היפנית על פרל הרבור. למרות המהלך הגזעני המזעזע, דווקא שם אסאווה הצעירה למדה ציור ורישום, שהשפיעו על מהלך חייה.
בהשראת טכניקת קליעת סלים שלמדה מאוחר יותר במקסיקו, היא יוצרת פסלים תלויים מחומרים תעשייתיים יומיומיים – פליז, פלדה וחוטי נחושת – לצורות כדוריות, שלמרות שהן תלת מימדיות בנפחן, אינן מכילות מסה פנימית כלשהי. יש בהן אווריריות רבה, למרות משקלם הכבד.
אלטה ג׳ייקובס
הייחוד של הקפסולות ההיסטוריות של אלמני בכך שאינן מכילות רק יצירות אמנות אלא מרחיבות את היריעה לתחומים אחרים, כדי להעמיק את המסר. כמו למשל, במקרה של אלטה גייקובס (1854-1929), הרופאה ההולנדית הראשונה, שהיתה גם פמיניסטית והשתמשה בסידרה של דגמים העשויים עיסת נייר, המדגימים את התפתחות העובר ברחם (המיכל האולטימטיבי), כדי ללמד נשים על מערכת הרבייה. למרות שנוצרה למטרה אחרת, לסדרת העוברים יש ערך של פסל אמנותי.
מריה ברטושובה
האמנית הצ׳כית מריה ברטושובה (1936-1996) יצרה סדרה של פסלי גבס עדינים, המדמים סוג אחר של רחם, יותר דומה לגולם, ממנו בוקעים יצורים כלשהם, בשלבים שונים של בקיעה.
מריה סיביליה מריאן
ובאותו עניין של גלמים, העבודות המוקדמות ביותר בביאנלה נוצרו בתחילת המאה ה– 17 על ידי מריה סיבילה מריאן (1647-1717), חוקרת חרקים, בוטניסטית ואמנית, שמחקריה על חרקים משמשים מדענים עד עצם היום הזה.
מריאן היתה האישה הראשונה בהיסטוריה שיצאה בשנת 1699 למסע מדעי בעולם. היא בילתה שנתיים במושבה ההולנדית סורינאם, שם תיעדה את מחזור החיים של פרפרים טרופיים וגילתה את המטמורפוזה המדהימה שלהם. בשנת 1705 פירסמה ספר ובו 60 ציורים של חרקים אקזוטיים, שעד למסעה כלל לא היו מוכרים בעולם. העתקי פקסימיליה של שש עבודות מסידרה זו מוצגים בקפסולה. תמונות אלו מציגות סצנות מרהיבות של מחזוריות הטבע העדינה, שבה כל פרט עומד להפוך למשהו אחר.
מריה סיביליה מריאן זכתה בחייה להערכה רבה אך לאחר מותה היא נשכחה. בשנות השבעים, לפני חמישים שנה, ספרה הודפס מחדש ובשנת 2017, 300 שנה לאחר מותה, היא חזרה למודעות וכחלק מהמלך הזה, הצגתה בביאנלה בהחלט מאירה זרקור על עבודתה הייחודית.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool="at-below-post"]
הי דבי תודה לך. מאוד מעניין ומרחיב את הידע.
בעקבות הקשר שיצרת בין סיגלית לנדאו לרות אסאווה, חזרתי וקראתי את מה שכתבת על אסאווה ועל שאר היוצרות בטקסט הזה, ונהניתי שבעתיים. הרחבת את הידע שלי והעשרת אותי מאוד. תודה
מאוד נהנת לקרואאת הכתבות שלך,תוכן מעניין וכתיבה נהדרת
שלום דבי
נהנתי מאד מקריאת הפוסט ולמדתי דברים חדשים.
תודה על כל הפוסטים שמביאים אותי למקומות שלא אגיע אליהם. ומזמינים אותי לאלה שיש באפשרותי לראות
הי דבי, תודה על המאמר החשוב ועל ההסבר המרתק שלך.