כשבוע עבר מאז ננעלה הביאנלה ה- 60 בוונציה, והיום כבר הכריז האירגון על האוצרת הנבחרת למהדורה הבאה של הביאנלה לאמנות ב- 2026. שמה קויו קואו והיא תרשם בהיסטוריה של הביאנלה כאישה האפריקאית הראשונה שתאצור את תערוכת האמנות החשובה בעולם.

Koyo Kouoh, ילידת 1967, במקור מקמרון, חיתה עם משפחתה בציריך במשך 15 שנה עד שנות העשרים שלה. היא בכלל ייעדה את עצמה לקריירה כלכלית. היא למדה בנקאות בציריך עד שעזבה לדאקאר, שם החלה את המסע שלה בעולם האמנות. מאז 2019 קואו מנהלת את מוזיאון Zeitz MoCAA, בקייפטאון בדרום אפריקה – המוזיאון הכי גדול ביבשת. האג׳נדה של קואו היא קידום אמנות אפריקאית עכשווית כרכיב של קידום חברתי.
הבחירה בקואו מפתיעה ולא מפתיעה כאחד. מצד אחד, אם אנחנו נשארים בצייטגייסט – רוח הזמן – אחרי הדגש בביאנלה הנוכחית על דרום אמריקה כנקודת מוצא לדרום הגלובאלי, הגיוני לעבור לאפריקה. מה שמפתיע הוא שהנשיא החדש של הביאנלה, פיאטרנג׳לו בוטאפוקו, מזוהה עם הימין הקיצוני באיטליה ומקורב לנשיאה ג׳ורג׳יה מלוני. על כן אפשר היה לצפות שהבחירה שלו תהיה שמרנית יותר – שלא לומר אירופאית. עם ההודעה על מינויה, דיבר בוטאפוקו על נקודת המבט של קואו, שתוביל את הביאנלה קדימה.
יחד עם זאת, צריך לומר שההישארות באיזור הדרום הגלובאלי אינה ממש מובילה קדימה. הטכנולוגיה מתקדמת וכמעט אינה באה לידי ביטוי בשתי הביאנלות האחרונות. זה כמעט מרגיש כאילו הביאנלה ממאנת להתחבר לעולם הדיגיטלי של המאה ה– 21.

האג׳נדה של קואו
אפשר להניח שהנושא שהיא תעסוק בו ימשיך את האג׳נדה שלה לגבי אמנות שחורה, הצומחת מתוך מעורבות פוליטית. הפרוייקט האחרון של קויו היה שאפתני במיוחד – When we see us – תערוכה המציגה מאה שנות ציור פיגורטיבי שחור. במקור, התערוכה הוצגה במוזיאון בו היא עובדת בקייפטאון ומשם נדדה לבאזל, שם היא ננעלה לפני חודש. כותרת התערוכה בהשראת המיני–סדרה של נטפליקס משנת 2019 – When They See Us מאת הבמאית האפרו–אמריקאית Ava DuVernay, מתמקדת באופן שבו בני נוער שחורים נתפסים כפושעים פוטנציאליים ולכן כאיום. החלפת "הם" ב"אנחנו" בכותרת מצביעה על שינוי הפרספקטיבה המכריע: העבודות המוצגות מנכיחות את נקודת המבט של האמנים עצמם כנושא לאמנות שלהם. המבט השחור המתבונן על עצמו שונה כמובן, מהמבט הלבן המתבונן בשחור, כמו שהמבט הנשי על נשים (כפי שראינו בביאנלה ה– 59 באוצרותה של צ׳צ׳יליה אלמני) שונה מהמבט הגברי.
בתערוכה הוצגו למעלה מ-150 יצירות בשש קטגוריות, העוסקות בנושאים כמו "היומיום", "שמחה והילולה", "מנוחה", "חושניות", "רוחניות" ו"ניצחון ואמנציפציה“. קואו מדברת על התערוכה הזו במונחים של Black Joy. זה נשמע ההיפך מהשחור הקורבני.
עכשיו ניאלץ לחכות חצי שנה עד שהאוצרת תפרסם את הנושא של הביאנלה שלה.

סיכום הביאנלה ה– 60
ובינתיים, זו הזדמנות טובה לשתף בסיכום הביאנלה ה– 60, כפי שפורסם באתר הביאנלה. מהדורה זו משכה 700,000 מבקרים (לעומת 800,000 מבקרים במהדורה ה– 59 – הראשונה אחרי הקורונה). 59% מהמבקרים הגיעו מחוץ לאיטליה (המון ישראלים ביניהם…). משמח לדעת ש– 30% מהמבקרים היו מתחת לגיל 26 (אם כי לא ברור איך הם יכלו לדעת את זה כי לא בדקו גיל בכניסה…).
עכשיו יהיה מעניין לבחון את מה שמכונה ״אפקט ונציה״ – כיצד הביאנלה תשפיע על הקבלה והנראות של אמנים מהדרום הגלובלי, כמו גם אמנים ילידים, אמנים קווירים, אמנים אוטודידקטיים ודמויות מהמאה ה-20 מאפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית“.
הביתן הישראלי
מבחינתנו, הביאנלה הסתיימה במפח נפש גדול. הביתן הישראלי ובתוכו התערוכה של רות פתיר, נותר נעול לאורך כל הביאנלה. אי אפשר היה לדמיין אי אז בחודש אפריל שעד סוף הביאנלה לא תיגמר המלחמה והחטופים לא ישובו הביתה. אבל האירוע העצוב הזה הסתיים עם חדשות טובות – המוזיאון היהודי בניו–יורק רכש את התערוכה כולה של רות פתיר ויציג אותה בחצי השנה של שנת 2025. אבל לפני זה – בחודש מרץ הקרוב – התערוכה תוצג כאן אצלנו, במוזיאון תל–אביב. יש למה לצפות!
תודה רבה על המידע העדכני והמעניין