מי היה מאמין שכמאתיים אלף אנשים כבר רכשו כרטיסים כדי לצפות בעבודת רקמה! זו אינה סתם עבודת רקמה אלא יצירה בת אלף שנה, שמוצגת במוזיאון הבריטי בלונדון בהשאלה היסטורית וחד פעמית ממזיאון Bayeux בנורמנדי. ה– Bayeux Tapestry הוא לא באמת גובלן, כפי ששמו מרמז, ומקורו לא באמת בבאיו. אלה רק חלק מהדברים הלא ברורים בהקשר ליצירה ההיסטורית הזאת אבל מה זה משנה. הנהירה לכרטיסים כבר קיבלה את הכינוי ״באיו מאניה״. זה באמת לא מובן מאליו, במיוחד לאור העובדה שהיצירה מתארת את הפסדה של אנגליה בקרב בהייסטינגס ב– 1066.
מה הסיפור?
בתור ילדה בריטית, זה התאריך הראשון שנחרט בזכרוני מכיתה ג׳ בבית הספר הלונדוני שבו למדתי – 1066 – the battle of Hastings. כנראה שכל ילד אנגלי יודע לשנן את זה מתוך שינה. אבל מה קרה שם בדיוק? יצאתי לבדוק ולמדתי כמה דברים מעניינים ומפתיעים. אז הנה הסיפור: האגדה מהמאה ה-11 מספרת שהמלך אדוארד, נטול הילדים הבטיח לשני אנשים שונים את המלוכה לאחר מותו: לגיסו הרולד גודווינסון (אח של אשתו), אבל גם לוויליאם (הידוע כיום בויליאם הכובש), שהיה אף הוא קרוב משפחה מצד אמו של המלך אדוארד, שהיתה במקור מנורמנדי. לאחר מותו של אדוארד בתחילת 1066, הרולד הושבע למלך ואז ויליאם יצא להילחם בו כדי לכבוש את הממלכה.
מי מספר את הסיפור?
זה תמיד חשוב לשאול מי מספר לנו את הסיפור ומה האינטרסים שלו. על פי ה – Bayeux tapestry, ברית נחתם בין המלך אדוארד לוויליאם, שמבטיח לו, כביכול, את המלוכה. אין לנו דרך לדעת האם המלך אדוארד הבטיח גם להרולד את המלוכה. ידוע שלא המלך לבדו החליט אלא ועדה של אנשי אצולה היו מעורבים גם הם. מעמדו החשוב של הרולד באנגליה הצדיק, כנראה, את הבחירה. אבל, כאמור, היצירה המדוברת מספרת רק את סיפורו של ויליאם. אין איזכור לסיפור הרקע של הרולד, שביקר את אדוארד על ערש הדווי ואז התבקש לשמור על אשתו של אדוארד, שהיא אחותו, וגם על הממלכה. מכאן הרולד מסיק שהוא מתבקש למלוך. אבל הרולד היה המלך בפועל וכאן לעיל, היצירה מציגה את טקס המלכתו.
מי יצר את היצירה?
המחקר על מקורות עבודת הרקמה מוביל לאחיו החורג של ויליאם – אודו – שהיה הבישוף של העיר באיו בנורמנדי ואחרי הכיבוש מונה להיות הרוזן של מחוז קנט באנגליה. אודו, כך משערים, יזם את עבודת הרקמה, שבוצעה על ידי רוקמות אנגליות – כנראה ממחוז קנטרברי – שם הרוקמות היו שם דבר. ההשערה מבוססת על סוגי התכים שנעשה בהם שימוש, שהיו אופייניים לרקמה אנגלית. על אף שכנראה נשים רבות השתתפו בעבודה על היצירה, רק ארבע נשים מופיעות בכל 70 המטרים של היצירה. אין ספק שמטרת היצירה היא להצדיק את ויליאם ואת העובדה שבקרב על ההייסטינגס, המלך הרולד מצא את מותו, האגדה מספרת (וגם הרקמה מראה זאת), שהוא חטף חץ בעינו ומת אבל כנראה שזה לא היה בדיוק כך. מה שבטוח שמדובר בקרב עקוב מדם, בו נערפו ראשים ונהרגו הרבה אנשים.
דיפלומטיה תרבותית
סיפור נצחונו של ויליאם הכובש מסופר לאורך 70 מטר של בד פשתן רקום בצמר – מעין קומיקס עתיק – שרובו מתאר את הרקע לקרב בהייסטינגס ולבסוף את הקרב עצמו. זו הפעם הראשונה שעבודת הרקמה חוזרת לאנגליה מאז שהיא נוצרה בסביבות 1070. לא בגלל היעדר פניות מצד האנגלים. באופן חד משמעי התשובה של הצרפתים תמיד היתה שלילית בגלל הרגישות של הבד – בכל זאת כמעט אלף שנה – אבל מסתבר, שכשיש אינטרסים מדיניים, הכל אפשרי. אמנם 70,000 צרפתים חתמו על עצומה נגד ההשאלה אבל זה לא עזר. במקרה זה, לא מדובר בהשאלה בין מוזיאונים אלא בפרוייקט פוליטי בין ראשי מדינות, מה שקרוי דיפלומטיה תרבותית. כדי להצדיק את ההחלטה להשאיל את היצירה כנגד כל ההמלצות המקצועיות לאורך השנים, מקרון כתב פוסט שלם, שפורסם בטיימס הלונדוני.
לוגיסטיקה מורכבת
ה– Bayeux tapestry מוצג מאז שנות השמונים במוזיאון באיו שבנורמנדי. מועד השאלת היצירה לאנגליה מתואם עם שיפוץ במוזיאון הצרפתי. אבל בגלל הרגישות הגדולה של היצירה, הלוגיסטיקה היתה מורכבת ביותר. הוחלט להעביר אותה ביבשה ולא באויר או בים. לצורך כך נבנה מתקן מיוחד עליו הולבשה עבודת הרקמה. המתקן הוכנס לכלוב מיוחד עם בולמי זעזועים ברמה גבוהה. שני מסעות ״על יבש״ בוצעו כדי לסמן מהמורות ונקודות רגישות בדרך בכבישים. המשאית והשיירה המלווה עברה במנהרה מתחת לתעלת למאנש באישון לילה עד שהגיעה ליעדה, שם חיכו לה בהתרגשות גדולה עובדי המוזיאון הבריטי. בניגוד לתצוגה האנכית המעוגלת במוזיאון בבאיו, עתה היצירה מונחת בויטרינה באורך 70 מטר, מחוסמת ומבוקרת טמפרטורה ולחות. גם ניהול הקהל מתברר כפעולה לוגיסטית מורכבת. כדי לאפשר לכמה שיותר מבקרים לראות את היצירה, נדרשת תנועה שוטפת במרחב. לאחרונה אסרו על צילומים כדי לא ליצור עיכובים והאטות.
מיזוג הכובש והנכבש
הבריטים הנלהבים, הנוהרים בהמוניהם כדי לצפות בפלא ששרד אלף שנה, מדברים על הקרב ששינה את ההיסטוריה הבריטית וזה אולי הדבר שהכי קשה לנו להבין – כיצד תבוסה הופכת לאירוע חגיגי אצל הנכבשים. בשנת 2027 ייערכו, גם באנגליה, חגיגות אלף שנה להולדתו של ויליאם הכובש. צריך להבין שמי שחוגגים היום אינם האנגלו–סקסונים שהפסידו במלחמה אלא צאצאי האנגלים החדשים שרואים את 1066 כהתחלה של אנגליה של ימינו. החיבור בין האנגלו–סקסונים והנורמנים הניב שינוי בהתפתחות של אנגליה כמדינה. הכובשים והנכבשים התמזגו לבסוף, דרך נישואין והשפעות הדדיות והאנגלים של היום הם למעשה תוצרים של המיזוג ההיסטורי הזה.
ולסיום צריך לזכור שלמרות פעולת דיפלומטיה תרבותית זו, המוזיאון הבריטיי אינו מוכן להחזיר ליוון את פסלי הפרתנון, שנרכשו מהעותמנים על ידי סר אלגין ובנוסף, ניתן לראות במוזיאון גם אוסף מדהים של פסלי הברונזה של בנין, כיום ניגריה, שם נבנה מוזיאון חדש שממתין, לשווא, לשובם. בעניין פסלי הפרתנון, מנכ"ל המוזיאון הבריטי, ניקולס קולינן, כבר רמז ל-Financial Times שההסכם עם צרפת סביב ה-Bayeux tapestry יכול לשמש "תבנית" להסכם דומה על פסלי הפרתנון. אלא שהויכוח לגבי פסלי פרתנון הוא על עצם הבעלות של הפסלים שנמצאים במוזיאון הבריטי. מההתלהבות של הבריטים אפשר רק לדמיין את שמחתם של היוונים, כשישובו הפסלים למוזיאון האקרופוליס – אם אכן זה יקרה.
'/%3E%3C/svg%3E){kind=small}