איך תיזכר הביאנלה ה- 61 בוונציה? זו השאלה שמעניינת אותי לסיכום הדרכה של תשע קבוצות ושהייה של מעל חודשיים בוונציה השנה, על כל תערוכותיה. מעבר לזכות הגדולה של שהייה ממושכת וחזרה שוב ושוב לאותן תערוכות, יש תובנות שעולות במהלך הסיורים החוזרים ויש גם גילויים חדשים בכל סיור. כל ביאנלה מרחיבה את דעתי, מספקת לי חומר למחשבה, חושפת אותי בפני אמנים חדשים ומציגה אינספור דרכים כדי להביע את הנושאים שמעסיקים כעת את העולם.

אמנות ופוליטיקה
תחום המחקר האקדמי שלי (במסגרת לימודי דוקטורט במחקר תרבות) הוא הביאנלה בוונציה ובהקשר זה אני עוסקת הרבה בקשר בין אמנות לפוליטיקה, קשר שהיה נוכח מרגע היווסדה של הביאנלה בוונציה ב– 1895 ונמשך עד היום הזה. בשלוש המהדורות האחרונות של הביאנלה, מאז פלישת רוסיה לאוקראינה ב– 2022 ועד למלחמה בעזה, הפוליטיקה נוכחת ביתר שאת, כשהשיא היה השנה בשבוע טרום הפתיחה: מחאות בשטח הביאנלה וגם מחאות של עובדים בביאנלה ובראשן התפטרות ועדת השיפוט במחאה על השתתפותם של רוסיה וישראל. היתה גם שביתה של כמה מהביתנים בימי טרום הפתיחה ושלטים אנטי ישראליים פוזרו בתוך התערוכה המרכזית ליד עבודות של אמנים שחלקם פלסטינים וחלקם לא קשורים פיזית לאזורנו אבל מזדהים עם הפלסטינים.
*בצילום: מחאה אנטי ישראלית בכניסה לביתן הדרום קוריאני בימי טרום הפתיחה. הביתן הישראלי מכונה ביתן הג׳נוסייד

כוח ודיכוי
לאורך ההיסטוריה אמנות שימשה כלי אסטרטגי בידי בעלי הכוח ובידי מי שקראו עליהם תיגר, בין אם להבלטתם של קבוצות, רעיונות ונרטיבים ובין אם למחיקתם. מאז הקורונה, בשלוש הביאנלות האחרונות, יש עיסוק רב בתיקון היסטורי של הדרה ואפליה בעולם האמנות. בין אם זה נשים, בביאנלה שאצרה צ׳צ׳יליה אלמני ב– 2022 ובין אם זה אמנים מהדרום הגלובאלי בביאנלה שאצר אדריאנו פדרוסה מברזיל ב– 2024 ושוב בביאנלה הנוכחית, שאצרה קויו קואו מקמרון. גם תיקון היסטורי הוא מעשה של כוח – באמצעות הנכחה כתגובה לדורות של דיכוי והעלמה. בהקשר זה מעניין לזכור שמי שהמליץ למועצת המנהלים המחליטה על אוצר הביאנלה היה נשיא הביאנלה, פייטרנג׳לו בוטאפואוקו, שמונה בידי ממשלת הימין של מלוני. כלומר, ההכרעה מי יאצור נשארת בידי המוסד האיטלקי. עוד דבר לזכור הוא שהביתנים הלאומיים (השנה 100 במספר) אינם כפופים לחזון האוצר/ת ואינם מחוייבים לנושא הביאנלה.
קראתי תגובות המביעות אכזבה ואפילו מיאוס מהעיסוק החוזר בדרום הגלובאלי. מדובר בדרך כלל באנשים שביקרו ומבקרים בהמון ביאנלות ותערוכות ברחבי העולם וחשים רוויה מחזרה על אותם נושאים. ראוי לשים לב לכך שהקולות המאוכזבים שייכים לצפון הגלובאלי, שהרכיב את הקאנון המערבי מלכתחילה. אולי יש ציפיה במערב שהביאנלה בוונציה תהיה חדשנית יותר אבל לא ניתן להתעלם מהכוח של הדרום הגלובאלי והשיח הדה–קולוניאליסטי, כרכיבים מרכזיים בצייטגייסט – רוח הזמן. תיקון ההדרה פועל באופן אנטי–חדשני וכמו שתי הביאנלות שלפניה, גם הביאנלה הנוכחית מסתכלת אחורה ולא קדימה.
מבחינה מוסדית, ההחלטה לבחור אוצרים מהדרום הגלובאלי בשתי הביאנלות האחרונות יכולה להתפרש גם כמהלך שנועד לשמור על הרלבנטיות של הביאנלה – אל מול ביאנלות חדשות המתקיימות בארצות מהדרום הגלובאלי, שמושכות עניין ותשומת לב.

אחרי דורות של הדרה מסתבר שלאמנים מהדרום הגלובאלי לא נמאס להציג את הנושאים שמעסיקים אותם, מעבדות, דרך פליטות להישרדות. סוף סוף ניתנה להם הזדמנות (גם אם בחסות שומרי הסף המערביים) להופיע על במת האמנות הכי חשובה בעולם ולהנכיח את עברם המודר והם עושים זאת בגאווה ובאופנים מגוונים. עבורנו, שהתחנכנו על ברכי תולדות האמנות המערבית, מעניין ואף חשוב להכיר את העשיה שנעשית באזורים אחרים בעולם. מעניין גם לראות כיצד טשטוש הגבולות בין אמנות לאומנות מתפתח. עבודות טקסטיל וקרמיקה, שבעבר לא היינו רואים בביאנלה, מככבות ומעוררות שוב ושוב את השאלה – מהם גבולות האמנות. באופן אישי, מעניינות אותי נקודות החיבור בין הדרום הגלובאלי לבין האמנות המערבית. ההשפעות של הקאנון האירופי על אמנים מאפריקה ודרום אמריקה מרתקות בעיני ועוד יותר מעניין יהיה לראות את ההשפעות ההפוכות בגרסאות עכשוויות – לא כקוריוז אלא כמיזוג מסוג חדש.

מה נזכור?
אני לא חושבת שתערוכה המרכזית של הביאנלה הנוכחית תיזכר דווקא בזכות האמנות שלה, למרות שיש בה גם עבודות טובות ומעניינות כמו של אבוני ג׳י פטרסון, ניק קייב, קנדי ינקו, אלפרדו ג׳אר, פיו אבאד ואלקסה קומיקו הטנאקה. אלא שהתערוכה המרכזית מבולבלת וכאוטית וגם העבודות המעניינות נבלעות ברעש הגדול שנוצר בגלל אוצרות קולקטיבית שלא הצליחה לגבש קו ברור. לצערי גם רוב הביתנים הלאומיים שראיתי לא זורחים השנה מלבד בודדים. הפייבוריטים שלי הם איי הבהמה (מחוץ לג׳ארדיני ולארסנלה), פולין, בריטניה, ארגנטינה, הודו וישראל. כן – בלו סימיון פיינרו מייצג אותנו בכבוד, למרות הסערה הגדולה סביב השתתפותו – גם מבית וגם מחוץ. לטעמי, צריך לראות את הביאנלה הזאת כחלק מהמטוטלת שנעה בין הדרה להנכחה. אולי המטוטלת כבר הגיעה לקצה ותתחיל לנוע חזרה ואולי עדיין לא.

לאורך ההיסטוריה של הביאנלה היו תערוכות יותר זכורות ופחות. ב– 2017, בתערוכה ויוה ארטה ויוה, ביקשה האוצרת קטרין מאסל לברוח מהפוליטי אל הרוחני וזכתה לביקורות נוקבות. גם קויו קואו ביקשה לאפשר הפוגה מהכאוס הפוליטי אבל באופן פרדוקסלי, התערוכה שלה – שהושלמה לאחר מותה בהתאם לחזונה – תיזכר בעיקר בגלל הפוליטיקה שעטפה אותה וחדרה לתוכה, כולל השיר של המשורר העזתי ריפעת אל ערעיר, שמקבל את פניהם של הנכנסים לארסנלה.
הביאנלה בוונציה מעולם לא היתה נייטרלית ומעצם המבנה שלה, שמבוסס על ביתנים לאומיים, נאלצה ותיאלץ להתמודד עם סוגיות פוליטיות. אני מבינה שסנסציות טובות לפרסום והביאנלה הוותיקה בעולם צריכה לשמור על רלבנטיות, אבל אחרי המהומה שהיתה השנה, יש בהחלט מקום לחשבון נפש – עד כמה יש לגיטימציה ממסדית לפוליטיקה בתוך מתחם הביאנלה מעבר לעבודות עצמן. מה הקשר בין שלטים כמו ״פלסטין היא עתיד העולם״ לחוויה האמנותית שהמבקרים באים לחוות?

ואפרופו פוליטיקה, אני רוצה לסיים את הסיכום שלי דווקא עם העבודה של אבי מוגרבי, From a river and a sea , המוצגת בתערוכה המרכזית. שם העבודה, כפרפראזה על מה שהפך בשנים האחרונות לסיסמת מחאה אנטי–ישראלית, מקבל כאן משמעות אחרת: מרחב משותף של זיכרון, ולא מחיקה של צד אחד.
מוגרבי, קולנוען (ממשפחת קולנוע מוגרבי), חבר לשעבר במצפן, משוחח עם המורה שלו לערבית עלי אל–אזהרי, על ההיסטוריות המשפחתיות שלהם. משפחת מוגרבי ממוצא סורי–לבנוני ומשפחתו של המורה שלו גורשה ב– 48 מהכפר ספורייה בגליל. הוא גר ביפו ודווקא מוגרבי עזב לליסבון. הם יושבים יחד בישראל ליד שולחן ועליו צלחות של תפוזים ופיצוחים ומסתכלים על תמונות משפחתיות מהעבר. על שני מסכים מוקרנים מצד אחד מדריך גדעון משנת 1938, שנמצא בספריה של אביו של אל–אזהרי ובו רשימה של עסקים בלבנון, סוריה ופלסטינה. במסך אחר, דפי זהב של עזה מלפני השבעה באוקטובר – רוב העסקים בהם כבר לא קיימים. פעם היה אחרת ועל אף המורכבות האיומה של מצבנו כיום, הגזענות והאלימות, אני אזכור את העבודה הזאת כאופציה של תקווה לעתיד – של קיום משותף בשכונה הקשה שלנו בעולם, שתפסה מקום כה מרכזי בביאנלה של 2026.

מעניינת כתמיד. תודה.