ואפרופו פוליטיקה, אני רוצה לסיים את הסיכום שלי דווקא עם העבודה של אבי מוגרבי,  From a river and a sea , המוצגת בתערוכה המרכזית. שם העבודה, כפרפראזה על מה שהפך בשנים האחרונות לסיסמת מחאה אנטי–ישראלית, מקבל כאן משמעות אחרת: מרחב משותף של זיכרון, ולא מחיקה של צד אחד.

מוגרבי, קולנוען (ממשפחת קולנוע מוגרבי), חבר לשעבר במצפן, משוחח עם המורה שלו לערבית עלי אל–אזהרי, על ההיסטוריות המשפחתיות שלהם. משפחת מוגרבי ממוצא סורי–לבנוני ומשפחתו של המורה שלו גורשה ב– 48 מהכפר ספורייה בגליל.  הוא גר ביפו ודווקא מוגרבי עזב לליסבון. הם יושבים יחד בישראל ליד שולחן ועליו צלחות של תפוזים ופיצוחים ומסתכלים על תמונות משפחתיות מהעבר. על שני מסכים מוקרנים מצד אחד מדריך גדעון משנת 1938, שנמצא בספריה של אביו של אל–אזהרי ובו רשימה של עסקים בלבנון, סוריה ופלסטינה. במסך אחר, דפי זהב של עזה מלפני השבעה באוקטובר – רוב העסקים בהם כבר לא קיימים. פעם היה אחרת ועל אף המורכבות האיומה של מצבנו כיום, הגזענות והאלימות, אני אזכור את העבודה הזאת כאופציה של תקווה לעתיד – של קיום משותף בשכונה הקשה שלנו בעולם, שתפסה מקום כה מרכזי בביאנלה של 2026.