שני נושאים התחברו לנושא פוסט זה: פתיחת תצוגת אוסף חדשה במוזיאון תל–אביב וכתבה במוסף הארץ על השמדת עיזבונו של הצייר פנחס ליטבינובסקי. המושג המחבר את שני הנושאים האלה הוא נושא הקאנון באמנות הישראלית. המושג החמקמק הזה – קאנון, מבטא סולם ערכי המכתיר יוצרים מסויימים (לא רק בתחום האמנות הפלסטית) בארכאות הגבוהות של התרבות שלנו. אלה הם היוצרים שזכו להערכה מקצועית וחברתית ברמה הגבוהה ביותר, יוצרים שיש קונצנזוס לגבי התרומה שלהם לתרבות שלנו ובמקרה של אמנות פלסטית – הם שיצרו את נכסי צאן הברזל של האמנות הישראלית.
עברו שלוש שנים מאז התחלף אוסף האמנות הישראלי במוזיאון תל–אביב. אנשים לא מגיעים למוזיאון כדי לראות תערוכות אוסף ואחרי פעם אחת שהם מבקרים, הם בדרך כלל מדלגים עליה לטובת תערוכות זמניות וסקסיות יותר. מלאכת הרכבת תערוכת האוסף החדשה הופקדה בידיה של האוצרת דלית מתתיהו, שהתמנתה לפני שלוש שנים לאוצרת המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאוןלאחר שעבדה כאוצרת משנה במחלקה לרישום והדפס במוזיאון. היא החליפה את אלן גינתון ששימשה בתפקיד במשך 30 שנה. מתתיהו נתפשת כאוצרת פואטית, מדוייקת מאד וזה ניכר בתערוכה המרשימה שאצרה. בתפישתה היא מאד סומכת על הצופה, מבקשת לא להאכיל בכפית ולא להסביר יותר מדי. יש שיקראו לזה תפישה אליטיסטית. היא מאד רוצה שהצופה יחווה חוויה – בין אם ברמה האסתטית הבסיסית או ברמה מושכלת יותר עבור שוחרי אמנות הבקיאים בחומר. כל אחד בהתאם למטען האישי שלו.
מהי אמנות ישראלית?
זה אינו סוד שמוזיאון מציג בכל רגע נתון קמצוץ מתוך האוסף שנמצא במרתפיו. יצירות רבות לא ראו אור יום במשך שנים. רבות מהעבודות באוסף מוזיאלי נתרמו – הן על ידי אמנים או יורשיהם וגם על ידי אספנים או מוסדות אחרים. חלק מהאוסף נרכש וחלק הושאל לטווח ארוך. יש אחריות רבה בהחלטה של מה ״יעלה למעלה״ ויזכה לחשיפה ומתתיהו מודעת לאחריות זו. לעיתים מדובר בחריצת גורלות ממש – אמן שנשכח במשך השנים ולא זכה כבר שנים לאיזכור, כמו למשל יוסף הלוי, שפתאום מוצג על יד אמני הקאנון, סביר להניח שיזכה גם לקאמבק מסחרי. אבל זה, כמובן, אינו העיקר. העניין הוא בתפישה האוצרותית, שמעניקה תשובה לשאלה: מהי אמנות ישראלית? התשובה לשאלה היא תלוית זמן וגם תלויה מאד בתפישת העולם של האוצרת.
שינוי גישה
עד תחילת שנות האלפיים היה נרטיב אחיד בתצוגות אוסף מוזיאליות – התצוגה היתה תמיד כרונולוגית. כאילו מדובר על קו לינארי של התפתחות. המוזיאון הראשון לשבור את המודל הזה היה הטייט מודרן, שנפתח בשנת 2000 ולראשונה הציג תערוכות אוסף מבוססות נושא וחוצות זמן. גישה זו מאד תואמת את גישתה של האוצרת דלית ממתיהו, שרואה באמנות מדיום מרחבי שאינו תלוי זמן. לדבריה, ״יש כוח גדול מאד לנרטיב שאינו לינארי כי הוא הולם את אופן החשיבה שלנו. בכל רגע נתון החשיבה שלנו עוסקת בו זמנית בעבר, הווה ועתיד ולכן, המודל הלינארי שכביכול יש בו סדר ושליטה פחות מתאים לתקופה שלנו. אנחנו חיים בתקופה רב קולית, מפורקת, קצת כאוטית, ולכן היה לי ברור שתערוכת האוסף שתשקף את רוח הזמן או את הרוח האנושית העכשווית לא תוכל להיות מסודרת על פי מודל קלאסי״. גישתה של מתתיהו מקדשת את ההשתרגות של זרמים המתערבבים זה בזה – כמו ביהדות, שהתרבות ישראלית הפנתה לה עורף. נדבך נוסף של בחירות האוצרת מתייחס לסוג העבודות שנבחרו. אנחנו רגילים לראות בתערוכות אוסף את התמונות ה״קלאסיות״ של האמנים ואילו בתערוכה זו, מתתיהו בחרה דווקא עבודות פחות מוכרות ולעיתים כה מפתיעות, שהלסת ממש נשמטה לי, כמו גילוי הציור לעיל של אליהו גת.
אדמה, אויר, מים ואש
דמיון חומרי – התערוכה מסתכלת על האמנות הישראלית דרך פריזמה של ארבעה יסודות. מתתיהו עבדה מתוך מתודה של גסטון בשלאר – פילוסוף של המדע, שניסה להבין איך החומרים פועלים עלינו דרך יסודות האדמה, האויר, המים והאש. האולם הראשון המוקדש לאדמה מכיל את כל גווני החום. הוא מאד אופקי ומקורקע. האולם השני מוקדש ליסודות החמקמקים של האויר והמים והוא אורירי ובהיר יותר. מצאתי שם חיבור נפלא בין זויה צ׳רקסקי לרחל שביט.
האולם השלישי מוקדש לאלמנט האש –לבעירה הישראלית על כל גווניה. מפגשים חזותיים מרגשים ומפתיעים בין משה קסטל, ביאנקה גרשוני ויעקב מישורי. בכל זוית ניתן לגלות חיבורים חדשים ואין לי ספק שאחזור לתערוכה הזאת כדי לגלות אוצרות נוספים.
דרמת ליטבינובסקי
באולם הראשון של תערוכת האוסף, בקיר הניצב מול הכניסה, תלויה עבודה של פנחס ליטבינובסקי לצד עבודה של רות דורית יעקבי. למשמעות ההצבה הזו נוסף השבוע פן חדש, לאחר הכתבה הקשה שפורסמה במוסף הארץ ב– 18.2 על כך שנכדו של ליטבינובסקי עסוק בהשמדה פיזית של רוב האוסף של סבו. ליטבינובסקי, חתן פרס ישראל לאמנות לשנת 1980, מצטייר בכתבה כאיש קשה, פדנט ופרפקציוניסט, שהתייחס למכירת ציורים כזנות, מצד אחד, אבל התפרנס מציורי דיוקן, מאידך.
לאחר שבצוואתו הוריש ליטבינובסקי את עיזבונו לשתי בנותיו, הן חתמו על הסכם שלפיו העיזבון יעבור למי שתזכה לחיים ארוכים יותר. האחות שתלך לעולמה אחרונה תוריש את העיזבון לצאצאיה וכאן מגיע הסעיף הבעייתי: על הצאצאים יהיה להקדיש את העיזבון למטרות ציבוריות ולא יפיקו ממנו רווח אישי.
אלון דין בן ה- 74 הוא בנו היחיד של האחות שנשארה אחרונה והסעיף הזה מגביל אותו מאד.
החלום של בנותיו של ליטוינובסקי להקים מוזיאון על שמו נגוז בגלל שלא היה לכך מספיק כסף. הן אמנם מכרו ציורים מתוך העיזבון (לפחות הצייר לא הגביל אותן, כפי שהן הגבילו את צאצאיהן…) אבל הסכום שהצטבר רחוק מלהספיק, ואנחנו יודעים ממקרים אחרים, שהקמת מוזיאון היא רק חלק קטן מההוצאות – דרוש תקציב לאחזקתו השוטפת. אי אפשר שלא להיזכר בסיפור העצוב של האספן עמי בראון ז״ל, שחלומו להקים (על חשבונו) מוזיאון לאוסף הנפלא שלו בבאר–שבע נגוז, בגלל שהעיריה לא היתה מוכנה להבטיח תקציב לאחזקתו. מאז האוסף התפזר לארבע רוחות תבל.
הכל או לא כלום
הנכד דין פנה לאנשים רבים בעמדות מפתח במרחב המוסדי של עולם האמנות, בניסיון למצוא בית לאוסף אבל כולם דחו את הצעתו ואפשר להבין זאת – עיזבון של 5,000 פריטים דורש טיפול ומקום ואלה דורשים משאבים. מחסנים של מוזיאונים אינם ערוכים לאחסן כמות כזו של עבודות של אמן בודד. הגיוני היה לחשוב, שהבית בירושלים, שניתן לליטוינובסקי על ידי משה דיין ב–1948 ובו חי עשרות שנים עד מותו ב– 1985 – בית זה יוקדש כמוזיאו לצייר, כמו בית ראובן בתל–אביב, למשל. אלא שעיריית ירושלים דורשת שהיצירות המאוחסנות בבית יפונו.
עצוב היה לקרוא שדין לא נענה לעצתה הטובה של ד״ר איה לוריא, מנהלת מוזיאון הרצליה, לפנות שוב למוזיאונים, מאחר ועבר זמן רב, ולאפשר להם לבחור עבודות חשובות לאוספים – גם אם בכמויות קטנות. אך נראה מהכתבה, שהנכד נקט בגישה הקיצונית של ״או הכל או לא כלום״ והחל להשמיד אלפי יצירות.
הקריאה בכתבה זו היתה לי קשה מנשוא, כמו שבודאי היה קשה לאנשי תרבות רבים שקראו אותה. השמדת ציורים, שריפת ספרים – מעשים קיצוניים שכאלה הם כמו סכין בלב עבור שוחרי תרבות. במיוחד כשמדובר באמן כמו ליטבינובסקי, אחד מאמני ארץ ישראל המוערכים. בעקבות הכתבה וביוזמת יד יצחק בן צבי נערך דיון תחת הכותרת ״אמנות לתצוגה או לאשפתות?״
יד בן צבי עוסק בחקר והנחלת מורשת אבות שעוברת מדור לדור. הם יזמו את ארץ חפץ – פרוייקט לאומי לתיעוד ורישום אוספי תרבות ומורשת.
אתייחס לדיון בהרחבה בפוסט אחר אתייחס כאן לנקודה מעניינת שהעלתה עידית עמיחי, מנהלת הבית לאמנות ישראלית, כשנשאה דברים ממוזיאון הרצליה, שם מתקיימת עתה תערוכה של רות דורית יעקבי. כפי שאמרה עמיחי, גם יורשיה עמדו בפני אותה בעיה של עיזבון של אלפי עבודות, וגם הם היו בקשר עם אנשי אמנות. מנהל מוזיאון הרצליה ד״ר איה לוריא ביקרה בעיזבון בערד והתוצאה היא תערוכה גדולה ומרגשת המתקיימת, כאמור, בימים אלו. בית לאמנות ישראלית נתן מענק לאוצרת הדס קידר שאצרה את התערוכה ויום עיון על האמנית רות דורית יעקבי תתקיים בשבוע הבא ב– 4.3 בבית לאמנות ישראלית. זו אמנם רק תחילת הדרך מבחינת משפחת האמנית אבל חשוב לראות שיש אופציות אחרות מאשר השמדה וגישה שונה מ ״הכל או לא כלום״.
בעיני, השורה התחתונה של הדיון היתה בנושא בעלות על עיזבון. גם אם הפרט הוא בעל החזקה על האוסף, הוא איננו הבעלים של הקנין הרוחני שלו. לכן נדרש מנגנון שמגן על אוספים של אמנים זוכי פרסים בישראל, בדומה לבתים לשימור – כך גם אוספים לשימור. זו היתה הצעתה של עו״ד עדנה הראל פישר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה.
לסיום, חזרה לתצוגה של ליטבינובסקי ורות דורית יעקבי – שני אמנים מדורות שונים, גישות אמנותיות מנוגדות, תלויים יחד על קיר אחד בתערוכה שמספרת את סיפורה של אמנות ישראל דרך עיני אוצרת אחת, דלית מתתיהו. רק דרך העיניים שלה נוצר החיבור הזה, שהפך עתה כה סמלי בגלל שיח על עיזבונות ועל חשיבותם בשימור המורשת התרבותית שלנו. שני אמנים, שתי משפחות, גישות כה שונות.
יש לי עוד המן מה לומר בנושא ואמצא הזדמנות לעשות זאת. בינתיים אני ממליצה ללכת לראות את התערוכה ״דמיון חומרי״ – תערוכת אוסף מוזיאון תל–אביב וגם את התערוכה של רות דורית יעקבי במוזיאון הרצליה.
רוצים לשתף פוסט זה?
תפיצו את האהבה. תודה
[addthis tool=”at-below-post”]
מאד העציב אותי – במיוחד כתושבת הדרום הנושא של אוסף בראון. במקום להקים מיזרקות אין ספור בבאר שבע , בהחלט היה מקום לממן טחזרה של כזה אוסף נהדר.
שאלה אחרת: את יודעת מי מחזיק את היעזבון של רחל שביט בנטוביץ שנפטרה במאי?
שלום דבי!
תודה על הפוסט. הוא מעניין מאד ואת מחברת מצוין בין שני חלקיו.
הדבר הכי יפה והכי חשוב לדעתי הוא מה שאת אומרת על קנין רוחני וקנין חמרי. הדבר לא נוגע רק למקבלי פרס ישראל.. יש עוד קריטריונים שראוי לגבש, וזה בהחלט אתגר של החברה ותפקידה לחשוב איך לשמור על נכסי התרבות שלה.
גם אני חושבת הרבה על הנושא, ואשמח להיות מכותבת או/ו להשתתף בדיון בנושא אם תקיימי כזה.
תודה!
מסכימה בהחלט בנושא הקניין החומרי/רוחני. גם אם אדם שירש אוסף ייחודי נתקל בקירות ומחסומים של מימון, אסור לו להשמיד יצירות אמנות. תמיד אפשר למצוא פתרונות גם אם הם לא מושלמים.
תודה. המצב מתסכל ועצוב